הקלדה חופשית

אין לי אף אחד.

פשוט אין.

מידי פעם אני קולטת את זה ונשברת. רציתי לכתוב כמעט נשברת, אבל זה לא מדויק, אני נשברת.

הרגשתי רע במשך כמה ימים, היה לחץ בעבודה והתעייפתי ולא יכולתי לנוח עד שהנושא נפתר, כי אני יחידה במיני שם, מה שאני עושה אין אף אחד אחר שיעשה, ולא, אני לא מחלקת התה. הפסיקו לחלק תה לפני מיליון שנים. במקום מחלקת התה עם מגע אנושי יש לנו בר מים כזה, שאף  אחד לא מוכן להמר על התאריך האחרון בו החליפו לו מסנן.

הנחמה היחידה שלי שבטח כבר פיתחתי עמידות לכל מיני דברים שהיו הורגים בעינויים כל הייטקיסט מצוי. כזה שמתפנק ב-17 סוגי מים מינרלים ושף שמכין לו אוכל של מסעדות יוקרה פלצניות.

לפני כמה ימים זחלתי הביתה עייפה מתה, לא היה לי כוח אפילו לאכול, כל שכן להכין משהו ששווה אכילה. בסוף פתחתי שקית צ'יפס, זה לא טוב לי, אבל לא היה לי כוח לשום דבר אחר, זה מלוח, פריך שמן וטעים ואני מסוגלת לעכל את זה, אז שיהיה. ואז תוך כדי לעיסה, ממש התחשק לי לדבר עם מישהו אנושי, הרמתי את הסלולר, והנחתי אותו בחזרה.

אין, אין אף אחד, פשוט אין.

אין אף אחד שרוצה לדבר איתי, בטח לא מישהו שאשכרה ישמח לשמוע ממני. אני אפילו לא חייבת כסף כך שאין אפילו מישהו שישמח לקבל את כספו.

אני לא באה בתלונות לאיש. כולם עסוקים, אני מבינה, אני לא מענינת אף אחד, זה בסדר, אין סיבה שיתענינו בי. ואם לדייק, אין גם אף אחד שמעניין אותי. אז המצב בסה"כ מאוזן.

חלק , אם לא כל המצב, באשמתי הישירה והבלעדית. אני לא רוצה להיות מעשה חסד של מישהו, לא רוצה טובות, לא רוצה התענינות מזויפת, לא רוצה להתארח לארוחות חג ושבת אצל אנשים שיעשו וי על "מצווה". כן, הזמינו אותי, אמרתי יפה תודה ולא הלכתי. במילא התפריט שלי הוא כ"כ מוגבל שאין מצב שאמצא מה לאכול בארוחה שאנשים מכנים נורמלית.

והם לא רצו בחברתי שלי, סתם רצו לעשות טובה, לצאת בסדר, נדיבים. אין לי בעיה עם זה, רק מה, זה גדול עלי בכמה וכמה מספרים. מה יש לי לעשות שם? אם אני לא אוכלת, זה מעליב, אם אוכל, במקרה הטוב ארגיש חרא משך כמה ימים, במקרה הרע אמצא את עצמי באשפוז, במקרה הרצוי, אתפגר, אבל זה יהיה טוב רק בשבילי, לא בשביל מי שהכין את האוכל. אין לי מה לדבר איתם, לא אוהבת רעש, לא מתפעלת במיוחד מילדים. צפיפות מפחידה אותי, מה יש לי לעשות שם? לשבת חמוצה במשך שעתיים? עדיף כבר לרבוץ בבית עם ספר.

בקיצור, אין סיבה להפיל את עצמי על זרים, גם אם הם שוחרי טוב.

אני מתארת לעצמי שהייתי יכולה ללכת פה לשכנות, לפחות ביום-יום, יש עוד כמה אלמנות בסביבה וגרושה או שתיים, אבל אין לי שום דבר איתן, כלום. אני אפילו לא מבשלת, לא רואה טלויזיה, בטח לא ריאליטי וסדרות ללא סיום באופק. וכישורי השיחה שלי הם די עלובים, אלא אם כן מדובר בנושא שממש מעניין אתי ואין שום חפיפה בין מה שמעניין אותי לבין מה שמעניין אותן.

בכל מקרה, בחברויות צריך להשקיע, אני לא מסוגלת, לא עכשיו. ואני בספק אם אי פעם אהיה מסוגלת. משהו אצלי לא הכי בסדר, בהווה בטח היו מוצאים לי כבר איזו אבחנה על הספקטרום. גם בתור רווקה, לא היו לי ממש חברות, אם כי אני מנחשת שהבעיה אצלי היא סביבתית-התנהגותית ולא משהו מולד, אבל זה כבר סיפור ארוך, אולי לפוסט הבא, או לכשיתחשק לי לנבור בזה.

בכל אופן, הייתי אצל הפדיקוריסטית שלי והיא סיפרה איך כשהיא הייתה עולה חדשה טרייה מהניילונים עם בעל ותינוק ונגמר להם האוכל בבית נכנס שכן וראה שאין להם מה לאכול ומיד הלך והביא להם אוכל מבושל ומוצרי מזון לכמה ימים.

ואז זה היכה בי (שוב), קל כאן לקבל עזרה באוכל, אבל לרעב של הנפש אין פיתרון.

איכשהו, למרבית הפאדיחה, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק.

אני סוחבת יום ועוד יום ונמאס לי, פשוט נמאס, אין לי בשביל מה.

מה יצא לי מעוד חודש? מעוד שנה? מעוד חמש שנים?

חוץ מהכלבה, כמובן.

יש לה עוד 5-8 שנים, על פי הממוצע.

8 שנים של שיחות נפש עם הכלבה? לא נראה לי משהו ששוה ממש להתאמץ בשבילו. אני כבר מדברת לעצמי בבית. נכון שזו שיחה אינטליגנטית ונעימה, אך אני לא מסוגלת לחשוב על עוד 8 שנים כאלה. שנה וחצי הספיקו לי.

זה לא שיש איזשהו סיכוי שהמצב ישתנה, אין סיכוי כזה. בגללי, אני לא בוטחת באף אחד ולא רוצה ענינים עם אף אחד. כן, אני מבינה את הסתירה ועדיין, זה המצב.

אני לא הולכת להכניס שום שועל או שועלית ידידותיים לתוך הלול שלי. אני מספיק אומללה גם כך, לא מרגישה שום צורך דחוף בפגיעות נוספות. וביחוד לא רוצה להגיע למצב של חוסר יכולת לנער מעלי עלוקות. עוד לא ניתקלתי במישהו ויהיה חביב ככל שיהיה שלא רצה ממני משהו בסופו של דבר, ובד"כ זה היה משהו שלא יכולתי לתת, כי כל עוד רצו דברים שאפשרי לתת – נתתי – בלי בעיה, מכל הלב.

ולא, אני ממש לא מתכוונת לבייביסיטר או קרצוף פנלים.

זה היתרון בלהיות מבוגרת, למדתי דבר או שניים בחיים, בדרך הקשה מאוד. הספיק לי.

לאף אחד לא אכפת באמת, למה בכלל לנסות?

מאז שבעלי ז"ל נפטר, אני רדופת פחדים.

פחד ליפול ולשבור רגל או יד. אם זה קורה, הלך עלי. אין אף אחד שאוכל לבקש ממנו עזרה מינימלית.

אם אצטרך להתאשפז, או לעבור איזשהו ניתוח, הלך עלי. אנשים ללא משפחה שעלולה לתבוע מקבלים יחס נוראי בבתי החולים בישראל.

חברה שלי, שיש לה משפחה, אבל קטנה, אושפזה במחלקה אורתופדית ובגלל שאף אחד לא ביקר אותה בבית חולים בבקרים הכניסו אותה לחדר מעורב, גברים ונשים, בלי חלון, בלי איוורור, בלי התיחסות מינימלית.

אני חושדת שבתור ערירית עדיף להתפגר ולא להכנס לבית חולים.

אם תהיה לי בעיה, אין מי שיוציא עבורי כסף, אין מי שיעשה קניות, אין מי שילך לרווחה לבקש עזרה. אין מי שיטפל בכלבה.

וזה עוד נושא לסיוטים, הכלבה.

אם קורה לי משהו, אין מי שיטפל בה.

רוב הסיכויים שהיא תמות בצמא לפני שאחסר למישהו.

המשפחה היחידה שיש לי מאושפזת בבית אבות בעוון שיטיון מוחלט.

ואין לי אף אחד אחר.

אני בת יחידה.

אין לי ילדים.

כזוג, לא היו לנו חברים ולא היה כ"כ קשר עם קרובי המשפחה שלו, ובכל מקרה, אלה קרובי המשפחה שלו, את רובם לא ראיתי מאז שנפטר. ואני גם לא מצפה מהם לכלום. אולי רק להופיע כשהם זקוקים למשהו. הם מעולם לא הופיעו כשאנחנו הזדקקנו לעזרה.

וגם אם היו חברים, זה לא משנה, רובם נוטים להעלם כשצריך אותם. אולי בגלל זה לא היו לנו חברים.

אם היה לי פתרון לכלבה, הייתי כבר סוגרת את הבסטה.

יש לי את הבית, הוא אמנם לא שווה הרבה במיוחד, אבל אני מוכנה להשאיר אותו למי שיקח את הכלבה אבל אין מי.

ואין אף אחד שאני סומכת עליו שיטפל באמת בכלבה. ואני לא יכולה לחשוב על מצב שבו היא נזרקת לרחוב או מסיימת את חייה בכלוב באחת הכלביות, זה כמו לחיות בכלא בלי לפשוע.

יש ניתוח, לא רציני, שאצטרך לעבור מתישהו.

בגלל הכלבה אני לא מעזה לקבוע תור.

אי אפשר לעזוב אותה לבד בבית, אני לא רוצה לקחת אותה לפנסיון, כי כלבים שלא רגילים עלולים לצאת משם עם שריטה רצינית, אין מי שיטפל בה בבית. וכמו שאמרתי, ברגע שאני חושבת על היחס לו אני צפויה בבית החולים, אני כבר מעדיפה להתפגר מעכשיו, בלי לסבול בדרך.

היא בת 8, צפויות לה עוד 5-7 שנים, ולי נמאס לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, כתבתי צוואה לטובת בת של חברה, וחשבתי שבמקרה הצורך אוכל לסמוך עליה ועל אמא שלה.

ואז אמא שלה חלתה, והיא ניתקה קשר לתקופה. אני לא כועסת עליה, ברור לי שהיא הייתה עמוסה והיו לה בעיות אחרות והיא לא חייבת לי שום דבר, אבל ניתוק הקשר הבהיר לי שאין לי מה לסמוך עליה.

אם אזדקק, היא לא תהיה שם בשבילי.

וזה מילא, אבל פתאום בעלה הטרי למדי, קלט שאולי הירושה בסכנה ופתאום היא חידשה את הקשר והיא מה-זה מתנחמדת. וההתנהגות הזו עושה לי בחילה.

זה בסדר גמור שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, אבל להתנחמד? ללקק? ואני קיוויתי שהיא תדאג לכלבה במקרה הצורך, אבל לבעלה לא הייתי נותנת לגדל אבן מחמד. הוא מתעלל בכלבה בכל פעם שהוא רואה אותה ולא מבין שזו התעללות ולא מוכן להפסיק כשאני מסבירה לו שהוא מתעלל.

הייתי מעדיפה למצוא פיתרון אחר לכלבה, אבל אין כ"כ מי, יש אולי בת של חברה אחרת שהיא ובן זוגה אוהבים כלבים ויש להם 1 משלהם, אני קצת מתביישת לשאול אותם. שלא יחשבו שאני רוצה שאני מנסה להדבק אליהם.

ועכשיו אני צריכה להתחיל לטפל בהשכרת הדירה של אמא שלי, ואני לא בנויה לדברים כאלה, שוכרים ותקלות ותיקונים ולרוץ ולהתווכח ולרדוף אחרי כאלה שלא משלמים. כשבעלי היה בחיים, הייתה לי לפחות תמיכה ומישהו להתיעץ איתו, עכשיו אין. ואני מרגישה חסרת יכולת התמודדות.

לא בא לי עוד.

אין יום בו אני לא חושבת על החיים שלי. לא צפוי לי שום דבר משמח. במקרה הטוב, העתיד שלי יהיה סתמי, במקרה היותר סביר הוא יהיה רע ומלווה בסבל. אין לי שום סיבה לחיות ולא צפויה להיווצר אחת

נמאס לי. חוץ מהכלבה, אין לי בשביל מה לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, אמרתי שאחכה שנה, אולי ארגיש יותר טוב, עברה יותר משנה ואני מרגישה גרוע יותר, רק שבינתיים הסתבר שאין פיתרון בשביל הכלבה.

רק בגללה, אנסה להמשיך לסחוב.

בתקווה שלא אשבור יד או רגל או אזדקק לניתוח אפנדיציט.

היום, יום באסה.

זה אחד הימים הללו, שבהם אני בוכה מאז שחזרתי הביתה.

ואז נזכרתי שיש לי בלוג. ומהו בלוג, אם לא המקום המושלם ליבב בו כדבעי? מקסימום אנשים יכנסו, יראו פוסט באסה, יצאו בשקט ואף אחד לא ידע שהם היו פה.

לא כמו אנשים תלת מימדיים עם נוכחות רווית ריח שווארמה עם בצל מטוגן, שאם אתחיל לבכות לידם יאלצו להמציא איזה תירוץ כדי לברוח ממני, נניח כמו, לחתול יש תור רופא שיניים, או לקיפוד המחמד של השכנה יש תור להחלקת שיער והם בדיוק הבטיחו להסיע אותו.

לכתוב אני אוהבת, תמיד אהבתי. גם בעבודה אני כותבת, אבל אלה דברים של אנשים מבוגרים ורציניים, ואני אף פעם לא רציתי להיות אדם מבוגר שקם בבוקר, לוקח תיק והולך לעבודה.

העבודה שלי קשורה בעקיפין לכספים ואיכות חיים ואני איכשהו צריכה למנוע מהעשירים לקחת מהעניים, כי בזה אני מאמינה, אבל רוב המערכת לא שותפה לאמונות הסמולניות שלי. וכן, אני סמולנית מסריחה הגאה במסריחותה, תמיד הייתי. לכן אני צריכה להלחם בכל החזיתות.

ולפעמים, כמו היום, נמאס לי.

אני רוצה את העבודה הזו.

רוב הזמן אני אוהבת את המקום ואת רוב האנשים.

אפילו התשלום עוזר לי קצת, לא הרבה, כי אני מקבלת רק שכר מינימום שעתי.

ואם אני אשב בבית, רוב הסיכויים שאוותר לגמרי ואמצא את עצמי בוחרת דרך יציאה שעוברת מול משאית בתקווה שהיא נהוגה בידי בדואי ורצוי שונא ישראל.

אז אני מכריחה את עצמי להמשיך לעבוד.

היום, נדמה לי שהכל הולך לעזאזל.

הבוס חדש. ולא בדיוק יודע מה הוא עושה.

הוא צעיר יחסית. ונחמד יחסית, אלא שאין לו ניסיון בכלל ובמערכות כאלה בפרט והוא קידם כל מיני אנשים שהכישורים הכי בולטים שלהם היא לשון חמימה ולחה שיודעת ללקק במקום רגיש ואני כבר רואה את החורבן מתקרב.

אליו, אליהם (מהם אכפת לי פחות מאשר מקיפודי מחמד לדורותיהם), למערכת, למוסד עבורו אנחנו עובדים ולקודקודים והקודקודות הבכירים. אמנם לא אלי ולא לחברים שלי, אבל עדיין, לא רוצה לראות את הספינה הזו טובעת בבוצה רעילה.

ניסיתי לדבר איתו, בעדינות, בבוטות, המבוגרים האחרים ניסו, הוא מסרב להקשיב.

אני מעדיפה לכתוב כאן, בתיקווה להוציא את זה מהמערכת שלי, שאצליח לשתוק במשרד.

חברה אחת שלי אמרה, שהבוסים זמניים ואנחנו נצחיים. יש בזה משהו.

אולי אני צריכה להרפות.

לצוף.

זה מה שעשיתי עם הבוס הקודם. צפתי.

אבל הייתה לי תיקווה שהבוס החדש יביא שינוי.

הוא הביא, אבל לא את זה שקיוויתי לו.

נו מילא.

אם הוא לא יחשב כיוון מחדש בזריזות, תוך כמה חודשים יהיה לי בוס חדש לבכות בגללו.

חבל שכך.

ובבניין ציון ננוחם, או לפחות בטישו רווי אלוורה.