הקלדה חופשית

או.קיי.

יש כזה ביטוי עתיק, "הביאו לי את הסעיף".

בעבודה.

לא שאי פעם הבנתי מאיפה סעיף הזה נולד, אבל בתכלס, זה לא משנה, היום חוויתי את החוויה המפוקפקת משהו הזאת.

ומעשה שהיה כך היה:

לחץ איום בעבודה (בגלל זה גם כמעט לא יוצא לי להכנס לישרא), אני מנסה לסחוט סחיטה של סופשנה כמה ממשרדי הממשלה, כל מי שאמור לדעת יודע. יודעים גם מה מוטל על כף המאזניים – הרבה מאוד כסף לגוף המעסיק אותי.

במקביל, כל מיני עניינים משפטיים שאני אמורה לטפל בהם – כל מיני רשעים מנסים לתחמן אותנו ואני אמורה לחסום אותם.

טוב לא ממש. למעשה אני מסכימה עם חלק מהטענות ולא מסכימה דווקא עם עמדת המשרד, אבל עדיין, אני אמורה לענות להן ויש דד-ליין קבוע בחוק – כולם יודעים את זה.

ועוד במקביל, קבלת קהל מהגיהינום:

1. מישהי ששכרה עורך דין בכסף מלא  ללוות אותה בביצוע עסקה, והוא שלח אותה במו עצמה, לשאול כל מיני שאלות שתשובה בע"פ, לא תואיל במאום, לפחות לא ללקוחות שלו. לעו"ד עצמו היא תועיל – תהיה פחות עבודה בשבילו. כמובן, שאם יתגלעו בעיות עם העסקה, הלקוח שלו אכל אותה. ולי, בהיותי נציגה של מוסד ציבורי, אסור לומר מילה על האתיקה של העו"ד, אבל אני חייבת לבזבז (ובמקרה הזה מדובר בלבזבז) זמן, על מתן הסברים שהעו"ד שלה היה אמור לתת לה ולבצע בדיקות שהתשובה עליהן ניתנת בע"פ וכאמור, אינה מחייבת ולא תועיל במקרה של סכסוך עסקי בין הצדדים.

   (עמיתה, לא זו מסעיף 3, חשה לעזרתי והסבירה לשואלת, שאנחנו, כעובדים במוסד המכובד הזה, לא יכולים למתוח ביקורת על עורכי דין או נותני שירות אחרים לציבור, כי כך קבע היועץ המשפטי שלנו. יפה היא עשתה את זה, וגם אני למדתי משהו בהילכות אמירת אמת על נותני שירות)

2. עבריין שהחליט לפנות לתחום היזמי ומבקש אישור גורף לכל תכניותיו העתידיות מבלי לפרט מה הן אותן תכניות. משהו כמו: "אנחנו מסכימים שהמוכ"ז ייבא מה שבא לו, כמה שבא לו, מתי שבא לו, עד קץ כל הזמנים (או עד שחייזרים ישתלטו על כדור הארץ) ואנחנו מבטיחים שלא להטרידו בדרישות של התאמה לחוק ולתקנים וכמובן שלא עולה על דעתנו לגבות מימנו מיסים, היטלים, אגרות ושאר המצאות הסיטרא אחרא הידועות לאנושות ולגופי ממשל ב-50 יקומים".

   טוב, לא נתתי. אני אולי זונה, אבל אפילו לזונות יש גבול. הבעיה, שהוא לא נתן לי להמשיך במעשי הנלוזים בתחום הסחטנות. ואין משהו מכפר יותר מהפרעה בקטע כזה, של סחיטה, טובה ובריאה.

3. קהל של עמיתה שדרשה שנספק לה נתונים מדויקים עד 3 ספרות אחרי הנקודה, על כמות עדרי הפילים האפריקאים המשוטטים בתחתית האוקינוס האטלנטי.

   השיחה הייתה הזויה להפליא, כי גם העמיתה שלי, וכבודה במקומו מונח, בטח אי שם בבית שלה, במגירה השלישית מצד שמאל, התעקשה שיש לנו נתונים כאלה אבל היא לא יודעת איפה ואני אמורה למצוא אותם.

   לא הועילו הסברי המפורטים על איזורי המחיה של הפילים האפריקאים ועל העובדה שפילים אפריקאים, לפחות אלה המוכרים לאנושות שעדיין לא נתקלה בזומבים זוללי מוחות, נוטים להעדיף סביבה עתירת אוויר לנשימה ולא מים לנשימה ואי לכך ובהתאם לזאת, פילים לא חיים בתחתית האוקינוסים, ועל כן התשובה לשאלה היא 0, או 0.000.

   את זה הייתי מוכנה לתת גם בכתב. צמד הפוסטמות לא השתכנע, ושהאל יסלח לי על שקראתי לציבור פוסטמה.

   הציבור הוא אף פעם לא פוסטמה.

   אף פעם!

והנה הסתיימה קבלת הקהל ויש לנו ישיבה!

לא ישיבת צוות, הפעם ישיבה עם נציגים של עמותה ציבורית שרובם הגיעו מהמרכז.

חדר הישיבות לא היה פנוי, אי לכך פלשנו לחדר-עם-שולחן-גדול, שזה משהו שקורה, בעיקר בגופים ציבוריים, דא עקא, הייתה בפינת השולחן ארוחת הצהריים של בעל השולחן, שהמתינה בסבלנות ראויה לציון לבעליה.

התיישב אחד הנציגים המכובדים של העמותה, לא שאל, משך אליו את הצלחת ופתח בלעיסה מלוות מצמוצים תוך העטרת תשבוחות על הטעם, המרקם והלעיסתיות של הארוחה.

תראו רבותי, אני הראשונה שאסכים שאני ברברית, אבל, מי נכנס לישיבה בגוף ציבורי ומחסל ארוחת הצהריים של פקיד? נו באמת, אנחנו גוף ציבורי, לא משרדי גוגל, או מייקרוסופט, או חברת הזנק.

מי עושה דבר כזה ועוד מצפה לקבל תשובה חיובית לבקשות שלו מהגוף הציבורי?

אני לא בסדר? או הוא?

ודווקא עמותה חיובית ביסודה. לפחות המטרה חיובית, הנציגים, אפעס לא משהו.

וחוץ מזה, קולות הלעיסה עיצבנו ברמה. מה-זה עיצבנו, כבר ראיתי כוכבים מרוב עצבים.

או. קיי. כאן הסעיף שלי התחיל להרים ראש, אבל התאפקתי. עלה לי בבריאות, אבל התאפקתי.

מפה לשם, הנציגים המכובדים טוחנים מים, במקום למקד אותם, הבכיר שלי קם לפתע ויוצא מהחדר, משאיר אותי איתם, ואני כזכור כבר במצב מבואס ++

אנחנו ממתינים וממתינים, הנציגים ממשיכים לטחון את המים הטחונים טחינת יתר, הלועס ממשיך למצמץ בשפתיו כי נתקע לו משהו בין השיניים, אוויר אין בחדר, כי המזגן כבוי, והבכיר לא חוזר.

בשלב מסוים, התחלתי להרגיש איך מצטברים אצלי עצבים מרוקאים, ואני בכלל לא מרוקאית, אפילו לא קרוב למרוקאית. כל העצבים הכל קומפלט – כולל השריקה והעשן המסתלסל מהאוזניים האומללות שלי.

במקום להתפרץ על האומללים, שאמנם אף אחד לא לימד אותם נימוסים בסיסיים, אבל בכל זאת היו חפים, הרי לא הם ניהלו איתי ויכוח על פילים אפריקאים בתחתית האוקינוס. ומתוך דאגה נטו, יצאתי לחפש את הבכיר האבוד. אף פעם אי אפשר לדעת, אולי הוא נתקל באוכלי אדם? זה גוף ציבורי, הכל יכול להיות.

מצאתי אותו מנהל שיחת רעים עם העמיתה הפוסטמתית מסעיף 3 לעיל.

אולי היא בררה אצלו על שטח הג'ונגלים באנטרקטיקה.

זה כבר גמר עלי.

איזו מין התיחסות זו לאנשים? לא אלי, אני לא חשובה, אבל האנשים הללו? אתה לא רוצה לדבר איתם? סגור עיניין, תן להם או אל תיתן להם את מה שהם מבקשים, תגיד שאנחנו צריכים לחשוב, משהו, בשביל מה לעכב אותם?

צעקתי עליו, טוב, לא ממש, בואו נאמר שדיברתי אליו בחומרה, ואני ממש לא גאה בזה, אבל זה כבר היה באמת מוגזם.

וראו הפתעה, הוא חזר לחדר וסגר עיניין בתוך 6 דקות, בשביל זה היה צריך לעכב אנשים 20 דקות? כי הפוסטמה סימסה לו וביקשה עזרה במילוי טופס שאפשר בהחלט למלא גם בעוד שבועיים או אף פעם?

כאמור, אני ברברית. אבל איך שאני מבינה את זה, כשמזלזלים באנשים, קודם כל מזלזלים בעצמך.

למה? למה לעשות את זה?

נו, מילא שיהיה.

פרקתי.

ד"א, מישהו יודע כמה ליוויתנים חיים בטבע, בחולות מדבר סהרה? פשוט יכול להיות שישאלו אותי. אני רוצה להיות מוכנה.

לחפצים מסוימים יש נטיה מוזרה להעלם, לפי התיאוריה הכי חביבה עלי, הם גולשים דרך סדק בזמן אל יקום שכן או משהו, כי אף אחד, אף פעם לא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת להעלמותן של גרביים, למשל.

מכניסים זוג גרביים תואמות למכונת הכביסה, לוחצים על הכפתור, התוף מסתובב, עוצר ו.... יוצאת רק גרב אחת.

או מהדקים. נסו להניח קופסת מהדקים במגירה, חיזרו כעבור כמה שבועות ותגלו קופסא כמעט ריקה.

אצלנו בעבודה, אלה העטים.

טוב גם המהדקים, אבל פקיד בלי מהדק עוד יכול לפקד על פיקסלים על המסך, אבל מה יעש פקיד נטול עט?

תאמרו, לא צריך עט, הרי בשביל מה אלוהים ברא את המחשב?

אמת! היום כל הטפסים למינם הם טפסים ממוחשבים למהדרין, ועדיין מסתבר שעטים הם פריט שעליו תקום ותתבסס הבירוקרטיה. או לפחות מין קמע שכזה, שפקיד ממוצע חייב להחזיק ביד בעודו מקיש על המקלדת כאות להתחברותו הנפשית לשרשרת הדורות קדומים של פקידים מהשומרים הקדמונים ואילך.

אלא שיש את הסדק היקומי הזה, שאצלנו יש לו ממדים של קניון קרח סטייל אנטרקטיקה, והסדק אצלנו במשרד, בולע לתוכו בעיקר עטים.

במחשבה שניה, אתם חושבים שאי שם, ביקום מקביל כל שהוא, קיים המוצא של בולען העטים, והם מקבלים רסס של עטים נון-סטופ? המממ.... אם זה כך, אני כבר מעדיפה להיות בצד הזה של הסדק, עדיף עט שנעלם מאשר עט שחובט לך בראש באופן פתאומי.

לא כך?

בכל אופן, בשנה ומשהו שאני עובדת שם, נעלמו לי המון-המון עטים.

רגע אני אוחזת בעט וברגע הבא מישהו לוקח אותו רק לשניה ואחרי זה הם נעלמים, המישהו והעט גם יחד.

גלשו יחד לתוך היקום השכן.

ואני בהחלט מקווה שזה יקום בו דינוזאורים טורפניים משוטטים חופשי וטורפים אנשים שאוחזים בעט!

בכל אופן, קודם נגמרו לי כל העטים שהיו לי בתיק, אח"כ הבאתי מהבית, נגוזו גם הם.

קניתי כמה חבילות של עטים במחיר חצי שקל ליחידה – הלכו בדרך כל עט. לאבדון.

ואז, חוויתי רגע של מצוקה תהומית.

אחרי שהאחראי המחלקתי לתירוץ מחסור בציוד (יש כזה בכל מחלקה פקידותית. הרי מישהו חייב להיות ממונה על השמעת סיפורים קורעי לב אודות ספינות משא שטבעו בדרכן לחופי הארץ כשהן עמוסות בכל נייר הטואלט שהוזמן עבורינו, או על בעלת החנות לציוד משרדי העיוורת המגדלת 2 בנות ועז שהצטרפו לדעאש, שהזמינו מימנה כמה ארגזי טונר למדפסת, אבל בגלל שהיא עיוורת קומפלט היא טעתה ושלחה כמה ארגזים של מזון קיפודים ואי אפשר להחזיר לה כי היא עיוורת והבנות שלה נאנסות בדיוק עכשיו ע"י כמה מגיבורי דעאש (העז נשחטה ונאכלה, תודה ששאלתם) ולא בראש שלה לקבל החזרות. בקיצור אגדות מהסוג הגורם לאחים גרים להתחבט בקנאה בקבריהם) התעקש שאין לו ולו בדל עט במלאי ויצא מחדרו כשהוא מהדס בגאווה של תרנגול הודו אמריקאי רגע לפני חג ההודיה, קלטה עיני עט!!! על השולחן שלו!.

בלי שמץ של כוונה, נשלחה ידי מעליה וחפנה את האוצר. אצתי רצתי לשולחני ומיד התחלתי כותבת בעט כאילו היה זה עטי מימים ימימה.

כמובן שאחרי שעות ספורות גם העט הזה התפייד כיתר אחיו.

אבל עכשיו כבר ידעתי מה צריך לעשות! יצאתי מיד לסיור אצל השכנים ומיד אימצתי עט אחר. אני מוכנה להשבע שהעט היה בודד, מסכן וגם רעד מקור (המזגן היה מכוון ישר אליו), כך שבעצם עשיתי מיצווה, מיצוות הצלת עט נטוש מנפילה לתוך הסדק שבין היקומים!

מכאן המידרון הפך תלול.

בהתחלה, אימצתי עטים פרודים (מבעליהם) גם בדרכי לשירותים או לתמי 4, שיהיו לי לאח"כ. ואז, אחרי שפיתחתי מיומנות להעלמת עטים במעלה השרוול בתנועה מיומנת אחת, מצאתי את עצמי מציעה בית חם לעטים גם ממחלקות אחרות, ואח"כ לעטים ממשרדי ממשלה.

ועכשיו, עכשיו התדרדרתי אל התחתית.

אני שולחת את ידי לכל עט באשר הוא עט. לא שאני רוצה לעשות את זה, זה כאילו משהו מכריח אותי! אני יודעת, השטן! זה בטח השטן!

כל מי שמחתים אותי על שובר כרטיס אשראי: הקופאיות בסופר, בבית מרקחת, בחנויות בגדים. כולם יכולים לנשק לעט שלהם לשלום.

למעשה, התחלתי לשלם באשראי גם על דברים שפעם קניתי במזומן, הכל כדי לזכות בעט נחשק ולעזאזל העמלה של חברת האשראי.

בבנק הם מניאקים. קושרים את העטים שלהם. מה הם חושבים? שאנשים אשכרה נכנסים לבנק בשביל לגנוב עט? נו באמת! איזה אנשים קטני אמונה! מנוולים כולם! בעצם, מה יש לצפות מגוף שקודם דוחף לאנשים משכנתאות והלוואות שברור שאין מצב שיעמדו בהחזרים שלהן ואח"כ מעיף את אותם אנשים מהבית שלהם? מנוולים. אמרתי?

לא שזה מועיל לי לאורך זמן, כל העטים הללו נעלמים כמעט מיד בתוך הסדק הבין-יקומי הנ"ל ואני נשארת שוב וידי המוכתמות בדם עטים ריקות מעט.

שמעתי על מישהו שנוהג להתנגש ברכבים בכביש ואז, אחרי טכס החלפת הפרטים המסורתי, בורח לנפגע עם העט שלו, אבל לי השיטה הזו נראית לא פרקטית במיוחד. הרי איך אפשר להיות בטוח שיש להם עט? בהחלט יכול להיות מצב של פגיעה ברכב נטול עט, לא? ואז נשארים בלי עט ועם חשבון פחחות רכב.

או גרוע יותר, במהלך החלפת הפרטים, הצד הנפגע, נטול העט, מצליח להמלט עם העט של יוזם התאונה. מה נותר לעשות? להתקשר אליו ולדרוש חזרה את העט?

המממ.... לא פרקטי, נכון?

כשבוחרים מקצוע, אף אחד לא חושב על ישיבות צוות.

באמת אף אחד.

ואף אחד מהמכונים הללו שגובים הון קטן ומתימרים לנבא את ההתאמה של הקורבנות למקצועות האפשריים, לא בודק עמידות בישיבות צוות.

אז, ראשית, אני חושבת שזה פאק בסדר גודל של ההוא שחיפש את הודו ומצא את אמריקה, כאילו אם כבר מדברים על ניווט ממש-ממש מחפיר.

שנית, הישיבות הללו הן בטח המצאה סינית עתיקה של המענה הקיסרי הראשי.

כבר עדיף להיות מושלך לתוך בור מלא עקרבים, ככה מתפגרים יחסית מהר ולא טיפין טיפין.

מישהו חישב פעם כמה זמן איבדה האנושות בישיבות צוות?

אילו הישגים יכלו להיות לאדם לולא היה מבזבז את שעותיו בישיבות?

יכולנו כבר להקים מושבות על המאדים ולגדל תפוחי אדמה על הירח! בדוק!

קודם כל, תמיד יש את האבו נפחא שחייב להרצות לכו-לם על הישגיו האדירים שהובילו לחיסכון של חצי גליל נייר טואלט שלם! בחודש (הוא גילה שאם אין נייר טואלט בשירותים, עובד פראייר מביא מהבית והשאר לוקחים ממנו).

ויש את ההוא שחושב שהוא ממש מרתק כשהוא מספר לכולם על עלילות סטלין ולנין על איזה נהר ארור.

וכמה קשה היה לגדול בכפר בגרוזיה תחתית. לא שיש לי משהו נגד גרוזינים. אין לי.

דווקא ניסיתי הכל ושום דבר לא פועל, כולל תליית מחרוזת שום על הצוואר, נייר אלומיניום ופיזור פלפל שחור טחון בפינות.

ויש את ה-2, תמיד 2, שמתחרים זה בזו וזו בזה בסיפורי טיולי חו"ל שלהם, ואיכשהו זה תמיד מגיע למה הם אכלו ואיפה.

עכשיו, לי, כמו למרבית האנושות, ברור שחייבים לאכול. אבל מה כ"כ מהנה בלדבר על זה? כאילו, אכלת? חירבנת? הכל טוב ויפה, למה לשעמם חדר מפוצץ אנשים הקופאים מכפור מזגני, או מתנשפים מחנק נטול מזגן, בנושא?

מה הקטע בדיוק?

מילא, אם לא חירבנת. הנה, עצירות קשה זה בהחלט נושא שיכול לשעשע חדר מלא אנשים שרק רוצים להגיע הביתה ולבצע את זממם בכביסה, בכלים ובסירי המטבח.

כלומר, עצירות של מישהו אחר היא נושא משעשע, עצירות שלי עצמי – לא ממש. למעשה מידת השעשוע הנובעת מסיפור עצירות טוב עומדת ביחס ישר לחלוטין למידת התיעוב שלי לאדם הפקוק.

לא הומאני במיוחד מצידי, אני יודעת, אבל כל שאוכל לומר להגנתי זה שללא שום ספק, ישיבות מוציאות את הרע ביותר מהאדם.

ויש את ההוא שיכולה להיות גם נקבה, שעף על עצמו, לא נותן לאף אחד אחר לדבר ומברבר דברים שעצם השייכות שלהם לנושא, או בכלל לקיום האנושי, מוטלת בספק גמור.

אותו הכי קשה לעצור, ברגע שהוא (או היא) היתחיל, כדאי לוותר על הקרב ולהתכנס למוד יוגה כלשהו בו הנפש מתנתקת מהגוף והולכת לכייף במקום פסטורלי, עם ים, דקלים וכוסות מלאות משהו 100%אלכוהולי.

ויש את הרגעים הללו שבהם כמה חברים שעוד לא דוכאו לחלוטין, או שמא דוכאו כ"כ עד שבינתם ברחה מהם לאותו חוף פסטורלי מוצף אלכוהול, מנסים להמציא מחדש את הגמל!

כן-כן, דנים חצי שעה באיזה פטנט עלוב נפש שנועד למרר את חיי הציבור הרחב וכל בעל מקצוע רלוונטי יכול לסלק את המכשול בהינף מסמך תמורת שקיק מצלצלין.

אז נכון, גם לעו"דים יש ילדים שצריך להאכיל ובטח גם לרו"חים ושאר בעלי דיפלומות, אבל לא חבל? למה להקשות על החיים ע"י טופסולגיה שלא מועילה לכלום? לא עדיף לקבוע בחוק שכל אדם יעלה אחוז מסוים מהכנסתו כמס לרואי חשבון ועורכי דין וזהו? אפשר להקים קרן כזו ובא לציון גואל (אם כי נדמה לי שציון עשוי להעדיף דווקא גואלת, אבל זה בקטנה).

או שמתחיל דיון סוער בסוגיה דחופה וגם חשובה של איך להתגונן מפני צפלינים מרחפים שיביאו לעיר מאסות של זומבים זוללי מוחות. פעם אחת הצעקות היו כ"כ נוראיות עד שהתעוררתי ונאלצתי להסביר לנוכחים שאין כיום צפלינים, הזומבים יצטרכו להגיע דרך הכביש ושם הם יתקעו בפקק בגלל בניית המחלף החדש (תמיד יש מחלף חדש בבניה) ו/או ידרסו ע"י נהג משאית באטרף (בגלל הפקק) ולכן אנחנו די מוגנים מפני פלישת זומבים, אם כי בנוגע לזלילת המוחות, אני לא בטוחה, לעיתים אני מוכנה להישבע שחלק מהאנשים חוו כבר מפגש עם זומבים זוללי מוחות שבסופו הזומבי יצא שבע.

הכי מצחיק אותי, זה שאנשים שוכחים שהישיבות מוקלטות ואמורות להיות זמינות לציבור הרחב תוך 3 ימים מקיום הישיבה.

כך שכל הפנינים למינן עולות לאינטרנט ושם הן ישארו לנצח נצחים, או לפחות כל עוד התרבות האנושית מתקיימת בצורתה הדיגיטלית נוכחית.

מעניין מה יקרה לזוגיות של ההוא שמורח את הישיבה תוך שהוא מצהיר, שאסור לו לחזור הביתה לפני 9 בערב – כי זו שעת ההשכבה של הילדים, אם אישתו תחליט להתבשם בקולו של בעלה האהוב מהקלטה ישיבתית שכזו?

מילא, אם היה מספר את הבדיחה הזו רק 10 פעמים, די-די-דיינו, אבל כבר כולם מכירים אותה ואני לא חושבת שיש מי שחושבת שזו בדיחה מצחיקה. בעיקר מי שממהרת להשכיב את הילדים הפרטיים שלה.

ולא ממש הבנתי, בשביל מה הוא צריך לענות את כולם? הוא לא יכול להניח לישיבה להסתיים ולשבת שעתיים בבית קפה? או בבית זונות? אכפת לי איפה יישב? יישב איפה שבא לו, הכל טוב, כל עוד הוא לא מכריח אותי לשבת לידו.

המממ... אם אני חושבת על זה, איזה אחת עצבנית עוד עלולה להרים טלפון חסוי לאישתו של השרץ ולהשמיע לה את הקטעים הרלוונטיים בהקלטות. ולא, זו לא תהיה אני, כי אצלנו זה ממש לא ככה.

אצלנו הישיבות ממוקדות, בהירות, כולם מדברים לעניין, אין טרחנים ואף אחד לא מנסה להתחרות בעלילות טיל אולנשפיגל, הרשלה מאוסטרופולי וג'וחא גם יחד, ביום פרוע במיוחד.

אף אחד לא משחק בסמארטפון שלו, בטח ובטח שלא במשחקים מטופשים סטייל קנדי קראש ויורשיה, אף אחד לא מסתמס עם הקורבנות האחרים, אף אחד לא מעלה תמונות לפייסבוק מעבר רחוק ב-10 ק"ג ואף אחד לא נרדם.

כולנו ממוקדי מטרה, ממש תענוג להיות בישיבות שלנו. המזגן בדיוק בטמפ' הנכונה, המים נובעים ממעינות צוננים באמצע השולחן, היו"ר שלנו מתחרה בכבוד עם שלמה המלך, איינשטיין (הפיסיקאי והזמר כאחד) ומשה רבינו ומנהל את הישיבות ביד רמה אך הוגנת, ברוב חמלה, חן וחסד.

הכל בונבון!

(למקרה הבלתי סביר שמישהו יקשר ביני המציאותית ובין הבלוג)