הקלדה חופשית

נכתב במסגרת הנושא החם.

שוב הגיעה העונה הזו בה אנו חוגגים את פסטיבל העוני, דו"ח העוני פורסם, עיתונאים מצקצקים בשפתיהם, כל מיני עובדי ציבור מתראיינים, מספרים כמה נורא המצב, הפוליטיקאים...

הממ... אין לי מושג מה הפוליטיקאים בדיוק עושים, מתעלמים בחן? מתלהמים בשקט? ואולי הם פשוט עושים כלום?

אלא שגם לציבור נמאס מללעוס את הנושא הכה לעוס הזה.

ישראבלוג שקטה.

כמעט ולא נכתבו פוסטים חוצבי להבות בנושא.

האלה פני היאוש? קול דממה דקה?

התרגלנו? איש כבר לא מאמין שאפשר לשנות? או שלא מאמינים שנבחרי הציבור רוצים לשנות?

גם בתקשורת היו מעט מאוד כתבות שהראו מקררים ריקים ואנשים מחטטים בזבל.

אבל את מה שנחסך ממני בטלויזיה, זכיתי לא מזמן לראות ב-live. זוג קשישים דוברי רוסית מחטטים בשקיות הלחם שאנשים משאירים ליד הפח – כדי להימנע מחטא השלכת לחם.

הלחם היה מעופש כולו וזוג הקשישים פנו לדרכם.

לצערי הייתי בלי ארנק, רציתי לתת להם משהו, חשבתי לנסות לדבר איתם אבל התביישתי.

אני יודעת שאני מטומטמת, כי נבוכתי על שראיתי אותם בעליבותם ופחדתי לבייש אותם, להלבין את פניהם נכתב במקורות.

אבל לא את פניהם הייתי מלבינה, אלא את פני שלי הלבנתי.

הייתי צריכה לפחות לנסות לעזור.

קצת, כמה שאני יכולה.

כשאנשים כבר מגיעים לחטט בזבל, גם 20-30 שקלים בשבוע היו מועילים להם.

כולנו אשמים בזה.

כולנו – כי אנחנו שותקים.

כי אנחנו לא מעיפים לקיבינימאט את חבורת אוכלי הנבלות שהתיישבו בבית הנבחרים שלנו, את הערפדים המוצצים את הדמים מכיסנו ומעבירים אותם, בלי למצמץ, לכל מיני דנקנרים, לבייבים ותשובות, לכל מיני טייקונים שלוקחים את הכספים שלנו, אם מכספי המיסים ואם מכספי הפנסיה שאנחנו מוכרחים להפריש – בחוק ומפזרים אותם לכל רוח.

אני יודעת שאחרי המחאה ב-2011 ההרגשה היא שאין מה לעשות, אנשים התייאשו, או אולי התגובה הכוחנית של המשטרה בקייץ 2012 הפחידה אותם, אבל במקום הכי חשוב אפילו לא ניסינו ברצינות – בקלפי. הנושא הכלכלי בכלל לא היה על סדר היום.

ולא, הצבעה ללפיד ממש לא יכולה להיחשב להצבעת מחאה, גם לא בילוי בים והימנעות מהצבעה. נהפוך הוא, הימנעות מהצבעה זו הצהרה שכ"כ טוב עד שאין רצון לשנות, ולפיד? לפיד היה הליצן התורן של הבחירות, כמו 7 הגמדים של רפול, כמו שינוי של אבא לפיד, כמו ד"ש של פעם וכמו כל שאר המפלגות שהיבליחו בשמי הפוליטיקה ככוכבי שביט ונשרפו לאבק עוד בטרם תמה הקדנציה.

גם הבחירות הבאות צפויות לסוב סביב השטחים כן או לא.

והבחירות שאחרי זה?

אז אולי נהיה אנחנו אלה שנחטט בזבל.

ואתם יודעים, אנשים רעבים באמת אוכלים גם לחם מעופש.

יחי המלך נהנתניהו והמלכה שרה לנצח נצחים.

בעקבות תגובות הקוראים (יבורכו כולם) לפוסט הקודם, התחלתי לחשוב מה בעצם מפחיד אותי בהצלחות.

אז כן, כמובן שהחשיפה העלולה לבוא בעקבות הצלחה מפחידה אותי, אבל מה כ"כ מפחיד אותי בחשיפה?

אני לא חייזר המנסה לשמור על אנונימיות כדי שלא ליפול לסכיני חוקרים, אין אצלי במרתף 3 נשים הכלואות משך 30 השנים האחרונות, למעשה אפילו מרתף אין לי. לא ביצעתי שום פשעי מלחמה שבגינם מישהו עלול לזהות אותי, אלא אם כן קטל מסיבי של פרעושים וקרציות נחשב לפשע מלחמה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה...

בעצם כלום.

מקסימום כמה אנשים מעברי יזכרו בקיומי.

וכל מיני נודניקים יעצרו אותי ברחוב כשאנחנו עסוקות באיתור הנקודה המושלמת לחירבון – מה שמאוד מעצבן את הכלבה, אבל בפירוש ניתן לחיות עם זה (לדעתי, לא לדעתה).

אז התחלתי לחפור, להיזכר מתי זה התחיל.

כי ביסודי, קיבלתי המוני פרסים, תעודות הוקרה ותעודת הצטיינות, הייתי הילדה החזירונת ההיא שלוקחת הכל ולא מותירה שום הזדמנות לאחרים (מלבד בתחום הספורט, LMAO).

בכל פעם שקיבלתי תעודת השתתפות, הצטיינות, מילגה, פרס איזשהו או סתם טכס סיום היה את הקטע הזה שצריך לעלות לבמה, ללחוץ ידיים, לשמוע ברכות לומר תודה וכד' – כל הצרמוניה המוכרת לאדם. ובכל פעם שהייתי יורדת מהבמה, ההורים שלי, היו אומרים רק דבר אחד – "אבל את היית הכי שמנה מכולם".

בעצם, לפעמים הם היו מגוונים עם: "היית הכי שלומפרית", או "למה את לא יודעת לעמוד יפה כמו כולם"

הם היו אומרים את זה, גם אם הייתי היחידה שקיבלה איזושהי תעודת הוקרה, וגם אם הם לא היו בכלל בסביבה.

מספיק שהייתי באה הביתה ומספרת שהמורה ביקש מימני לצאת ללוח להסביר איך פתרתי תרגיל שאף אחד לא הצליח לפתור, אמא שלי הייתה מתעניינת רק באיך בדיוק לא התביישתי לעמוד ליד הלוח כשאני נראית כ"כ רע (ז"א שמנה/שלומפרית/ שניהם גם יחד).

מה שאולי מגוחך בסיפור השמנה, זה שלא הייתי כ"כ שמנה.

נכון, רזה לא הייתי.

אבל גם לא הייתי "הכי שמנה", או השמנה השנייה או, לפחות בחלק מהזמן, אפילו לא השמנה השלישית בכיתה ובטח שלא בבית הספר.

בטירונות, עקב צירוף מקרים,  היו איתי גם קבוצה לא קטנה של בנות עם כושר מוגבל וחלקן היו בעלות עודף משקל ניכר, באמת ניכר. חלקן נאלצו להתנדב כי לא רצו לגייס אותן, לחלקן לא מצאו בכלל מדים והן היו פטורות מחלק נכבד מהפעילויות. ומה ההורים שלי בטכס הסיום? "את היית הכי שמנה שם".

הא?

לא מזמן נתקלתי אצל אמא שלי בכמה תמונות ישנות מנערותי, אחרי כמה דקות של בהייה מלאת תדהמה בנערה הנורמלית למראה, שאלתי אותה למה היא כל הזמן הציקה לי בגלל השומן שלי לכאורה, והיא ענתה לי תשובה מקורית – בגלל שכולן היו יותר רזות.

יופי! אבל הרזות היו גם יותר נמוכות.

מה היא ציפתה שאלבש אותה מידת מכנסיים כמו מישהי שנמוכה ממני ב-30 סנטימטר? אם כן, כנראה הייתי מגיעה לאשפוז, או לדוגמנות.

ואני לא ממש סגורה מה מבין השניים גרוע יותר.

וגם לא "כולן" היו יותר רזות ונמוכות ממני.

בזמנו אפילו לא העזתי להסתכל על התמונות של עצמי, בעצם ב-40 השנים האחרונות לא הסתכלתי על התמונות הללו.  מי רוצה להסתכל על תמונות של מפלצת ולדעת שככה הוא נראה?

ולגבי הבגדים שלי? נכון, הם היו נוראיים. בגדים של אישה זקנה. ותמיד גדולים ממידתי במידה אחת או שתיים (למקרה שאשמין? LOL), כולל הנעליים (כן, כנראה שההליכה שלי היוותה הומאז' לצ'רלי צ'פלין, אבל זה בטח רק בגלל שאבא שלי העריץ את צארלי צ'פלין). אלא שלי לא הייתה שום זכות לומר משהו לגבי הבגדים שאמא שלי קנתה לי, אלא אם כן רציתי למצוא את עצמי עירומה מחוץ לבית.

שום בגד או קומבינציה של בגדים לא היו בחירה שלי.

אז איך הייתי אני אשמה? מה יכלו כל הנזיפות להועיל? מה כבר יכולתי לעשות?

מה היא ציפתה, להלביש אותי כמו חסרת בית ושבאורח נס תבוא פייה, תנופף בשרביט שלה והבגדים יהפכו לשמלת נשף מרשימה?

ונניח שבאמת הייתי שמנה, ממש-ממש שמנה. כל כך שמנה שלא הייתי יכולה לעמוד על הרגליים שלי מרוב שומן. האם זו סיבה לגמד את כל שאר הדברים שהייתי והשגתי?

תלמידה טובה, ואפילו מצטיינת, שליטה מלאה בעיברית – מה שאינו מובן מאליו לעולה חדשה, עם מיגוון כישרונות (שהביאו לזכייה בפרסים ותעודות הצטיינות), מתנדבת בכל מיני תחומים ומכל זה מה שחשוב זה המשקל?

רק המשקל?

נו, טוב, המשקל והבגדים?

במקום ליהנות מהרגע למדתי לפחד מהרגע, למדתי שבמקום להעריך אותי, או אפילו לקנא בי, כולם לועגים לי.

הרי זה מה שההורים שלי הבטיחו לי – שכולם לועגים לי.

הם הבטיחו לי שהקהל התרשם רק מהמשקל שלי ושום דבר לא מעבר.

ולי היה ברור שזה נכון, כי הרי הורים לא משקרים.

נכון?

הערה: הפוסט הזה נכתב לרגל הנושא החם.

חוששני שהפחדים שלי הם רציונאליים למדי, וזאת גם אם נתעלם מהעובדה שכל מי שפוחד ממשהו – בשבילו הפחד שלו הוא מאוד רציונאלי, גם אם הוא מפחד מפלישת חייזרים ירוקים שזורחים בחשכה, ויש להם 2 צלחות לווין על הראש והם מכורים לשירה בציבור עם עינת שרוף.

יש לי 2 פחדים, האחד שולט בחיי השני עוסק במותי.

הפחד הראשון – זה ששולט בחיי, הוא הפחד מהצלחה.

אני מפחדת להצליח, כי אני פוחדת לצאת מהצללים של קיום.

ואני מפחדת גם למסמס את ההצלחה – לכן אם אני רואה שאני (חלילה!) הולכת להצליח, אני תמיד נסוגה ברגע הלפני אחרון.

או מכשילה את עצמי.

או עושה שטויות כדי לדפוק את ההצלחה.

בגלל זה מעולם לא התקדמתי מקצועית, למרות שהיו לי הזדמנויות, תמיד סרבתי להן.

יש הרבה דברים שאפילו לא ניסיתי לעשות, למרות שרציתי. שוב, לא בגלל הפחד להיכשל – שזה פחד נורמאלי ורווח, אלא דווקא בגלל הפחד מה יהיה אם אצליח.

אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי איך אני מתפקדת במצב של הצלחה.

זה מפחיד אותי ברמה שאי אפשר אפילו לתאר. אני מפחדת שדווקא אז אנשים יגלו עד כמה אני כשלון, לא ראויה, טיפשה וחסרת יכולת. אני כבר מעדיפה לא לנסות ולא להגיע לרגע בו אנשים יגלו מי אני באמת.

כנראה ככה זה כששומעים לאורך כל הילדות והנערות שאני אכזבה ושלא אגיע לכלום.

דווקא פחד מכישלון אין לי – אני רגילה להיכשל, אי-ההצלחה הוא המצב המנטלי הקבוע שלי בו אני מרגישה הכי בנוח. מתרווחת, פושטת רגליים בכייף ומרגישה הכי בטוח שאפשר.

מאידך, דווקא סכנת ההישגים מכניסה אותי לחרדות איומות שגורמות לי להפסיק לעשות את מה שאני עושה – למעשה, זה מה שקרה לכל הבלוגים הקודמים שלי, ברגע שהיו לי יותר מ-50 כניסות לפוסט, הפסקתי לכתוב.

והנה אני שוב מתקרבת ל-50 כניסות לפוסט, אבל הפעם (בלי נדר LOL) אני מתכוונת לנסות להלחם באינסטינקטים שלי ולהמשיך.

אם כי אני לא ממש מבינה מה יש ל-50 איש להיכנס לכאן.

הפחד השני והגדול שלי הוא מהזיקנה. אני חוששת להישאר לבד ולהגיע למצב סיעודי שימנע ממני לתפקד או להתאבד.

הפחד הזה לא מופרך, כי אין לי אחים, אין לי קרובי משפחה פעילים לבד מאמא שלי, והיא במצב לא - משהו בעצמה. ואם חלילה יקרה משהו לבעלי – אני אשאר לבד (ולא, גם אם היו לי ילדים זה לא היה מבטיח כלום).

אין לי אף אחד שאכפת לו ממני מספיק כדי שירים טלפון, או כדי שיענה לטלפון אם אצלצל אליו.

חברים זה נחמד, כשאתה בריא ויש לך כסף. אבל ברגע האמת רוב הסיכויים שאיש מהם לא יטרח אפילו להפעיל למעני את הביטוח הסיעודי שיש לי וברור שאין שום ביטוח רפואי או זכות למטפלת שמופעלת באופן אוטומטי – עבור כל דבר צריך לרוץ ולמלא טפסים, ולהתחנן ולדבר ולהסביר.

בדיוק מה שקשיש כבר לא מסוגל לעשות בעצמו.

אני רואה עכשיו כמה דברים צריך לסדר עבור אמא שלי – ביטוח לאומי, רווחה, בנק, מכולת, תרופות, כבלים, חשבונות – הכל צריך לעשות עבורה כי היא כבר לא מסוגלת והיא יחסית במצב טוב, היא עדיין יוצאת מהבית, היא שולטת בצרכיה, היא אוכלת לבד ומתלבשת לבד, היא יכולה אפילו לקנות חלק מהדברים שהיא צריכה, אם כי היא לא מסוגלת לסחוב הרבה דברים ולא כ"כ מסתדרת עם כסף.

בקיצור – אם חלילה אגיע למצבה – אכלתי אותה.

הזיקנה בישראל מאוד לא מכובדת.

למעשה, יש לי כבר תוכנית למקרה ואשאר לבד – אני מתכוונת לארגן לעצמי פליטה מהחיים האלה. אולי בעזרת אינסולין, אולי משהו אחר.

כנראה בבית מלון, כי יש לי פחד משנה נוסף ודבילי להפליא, מהאפשרות שהגופה לא תתגלה והיא תרקב לה בבית. הפחד דבילי – כי באמת, מה כבר אכפת לי מה יקרה לגופה שלי אחרי מותי? הרי אני לא אהיה פה כדי לראות, או להיגעל ובטוח שלא אני אצטרך לנקות את הבלגן, אבל עדיין, זה מטריד אותי.

ללא שום ספק - שפיות זו לא אני.