הקלדה חופשית

לחפצים מסוימים יש נטיה מוזרה להעלם, לפי התיאוריה הכי חביבה עלי, הם גולשים דרך סדק בזמן אל יקום שכן או משהו, כי אף אחד, אף פעם לא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת להעלמותן של גרביים, למשל.

מכניסים זוג גרביים תואמות למכונת הכביסה, לוחצים על הכפתור, התוף מסתובב, עוצר ו.... יוצאת רק גרב אחת.

או מהדקים. נסו להניח קופסת מהדקים במגירה, חיזרו כעבור כמה שבועות ותגלו קופסא כמעט ריקה.

אצלנו בעבודה, אלה העטים.

טוב גם המהדקים, אבל פקיד בלי מהדק עוד יכול לפקד על פיקסלים על המסך, אבל מה יעש פקיד נטול עט?

תאמרו, לא צריך עט, הרי בשביל מה אלוהים ברא את המחשב?

אמת! היום כל הטפסים למינם הם טפסים ממוחשבים למהדרין, ועדיין מסתבר שעטים הם פריט שעליו תקום ותתבסס הבירוקרטיה. או לפחות מין קמע שכזה, שפקיד ממוצע חייב להחזיק ביד בעודו מקיש על המקלדת כאות להתחברותו הנפשית לשרשרת הדורות קדומים של פקידים מהשומרים הקדמונים ואילך.

אלא שיש את הסדק היקומי הזה, שאצלנו יש לו ממדים של קניון קרח סטייל אנטרקטיקה, והסדק אצלנו במשרד, בולע לתוכו בעיקר עטים.

במחשבה שניה, אתם חושבים שאי שם, ביקום מקביל כל שהוא, קיים המוצא של בולען העטים, והם מקבלים רסס של עטים נון-סטופ? המממ.... אם זה כך, אני כבר מעדיפה להיות בצד הזה של הסדק, עדיף עט שנעלם מאשר עט שחובט לך בראש באופן פתאומי.

לא כך?

בכל אופן, בשנה ומשהו שאני עובדת שם, נעלמו לי המון-המון עטים.

רגע אני אוחזת בעט וברגע הבא מישהו לוקח אותו רק לשניה ואחרי זה הם נעלמים, המישהו והעט גם יחד.

גלשו יחד לתוך היקום השכן.

ואני בהחלט מקווה שזה יקום בו דינוזאורים טורפניים משוטטים חופשי וטורפים אנשים שאוחזים בעט!

בכל אופן, קודם נגמרו לי כל העטים שהיו לי בתיק, אח"כ הבאתי מהבית, נגוזו גם הם.

קניתי כמה חבילות של עטים במחיר חצי שקל ליחידה – הלכו בדרך כל עט. לאבדון.

ואז, חוויתי רגע של מצוקה תהומית.

אחרי שהאחראי המחלקתי לתירוץ מחסור בציוד (יש כזה בכל מחלקה פקידותית. הרי מישהו חייב להיות ממונה על השמעת סיפורים קורעי לב אודות ספינות משא שטבעו בדרכן לחופי הארץ כשהן עמוסות בכל נייר הטואלט שהוזמן עבורינו, או על בעלת החנות לציוד משרדי העיוורת המגדלת 2 בנות ועז שהצטרפו לדעאש, שהזמינו מימנה כמה ארגזי טונר למדפסת, אבל בגלל שהיא עיוורת קומפלט היא טעתה ושלחה כמה ארגזים של מזון קיפודים ואי אפשר להחזיר לה כי היא עיוורת והבנות שלה נאנסות בדיוק עכשיו ע"י כמה מגיבורי דעאש (העז נשחטה ונאכלה, תודה ששאלתם) ולא בראש שלה לקבל החזרות. בקיצור אגדות מהסוג הגורם לאחים גרים להתחבט בקנאה בקבריהם) התעקש שאין לו ולו בדל עט במלאי ויצא מחדרו כשהוא מהדס בגאווה של תרנגול הודו אמריקאי רגע לפני חג ההודיה, קלטה עיני עט!!! על השולחן שלו!.

בלי שמץ של כוונה, נשלחה ידי מעליה וחפנה את האוצר. אצתי רצתי לשולחני ומיד התחלתי כותבת בעט כאילו היה זה עטי מימים ימימה.

כמובן שאחרי שעות ספורות גם העט הזה התפייד כיתר אחיו.

אבל עכשיו כבר ידעתי מה צריך לעשות! יצאתי מיד לסיור אצל השכנים ומיד אימצתי עט אחר. אני מוכנה להשבע שהעט היה בודד, מסכן וגם רעד מקור (המזגן היה מכוון ישר אליו), כך שבעצם עשיתי מיצווה, מיצוות הצלת עט נטוש מנפילה לתוך הסדק שבין היקומים!

מכאן המידרון הפך תלול.

בהתחלה, אימצתי עטים פרודים (מבעליהם) גם בדרכי לשירותים או לתמי 4, שיהיו לי לאח"כ. ואז, אחרי שפיתחתי מיומנות להעלמת עטים במעלה השרוול בתנועה מיומנת אחת, מצאתי את עצמי מציעה בית חם לעטים גם ממחלקות אחרות, ואח"כ לעטים ממשרדי ממשלה.

ועכשיו, עכשיו התדרדרתי אל התחתית.

אני שולחת את ידי לכל עט באשר הוא עט. לא שאני רוצה לעשות את זה, זה כאילו משהו מכריח אותי! אני יודעת, השטן! זה בטח השטן!

כל מי שמחתים אותי על שובר כרטיס אשראי: הקופאיות בסופר, בבית מרקחת, בחנויות בגדים. כולם יכולים לנשק לעט שלהם לשלום.

למעשה, התחלתי לשלם באשראי גם על דברים שפעם קניתי במזומן, הכל כדי לזכות בעט נחשק ולעזאזל העמלה של חברת האשראי.

בבנק הם מניאקים. קושרים את העטים שלהם. מה הם חושבים? שאנשים אשכרה נכנסים לבנק בשביל לגנוב עט? נו באמת! איזה אנשים קטני אמונה! מנוולים כולם! בעצם, מה יש לצפות מגוף שקודם דוחף לאנשים משכנתאות והלוואות שברור שאין מצב שיעמדו בהחזרים שלהן ואח"כ מעיף את אותם אנשים מהבית שלהם? מנוולים. אמרתי?

לא שזה מועיל לי לאורך זמן, כל העטים הללו נעלמים כמעט מיד בתוך הסדק הבין-יקומי הנ"ל ואני נשארת שוב וידי המוכתמות בדם עטים ריקות מעט.

שמעתי על מישהו שנוהג להתנגש ברכבים בכביש ואז, אחרי טכס החלפת הפרטים המסורתי, בורח לנפגע עם העט שלו, אבל לי השיטה הזו נראית לא פרקטית במיוחד. הרי איך אפשר להיות בטוח שיש להם עט? בהחלט יכול להיות מצב של פגיעה ברכב נטול עט, לא? ואז נשארים בלי עט ועם חשבון פחחות רכב.

או גרוע יותר, במהלך החלפת הפרטים, הצד הנפגע, נטול העט, מצליח להמלט עם העט של יוזם התאונה. מה נותר לעשות? להתקשר אליו ולדרוש חזרה את העט?

המממ.... לא פרקטי, נכון?

מאז שבעלי ז"ל נפטר, אני רדופת פחדים.

פחד ליפול ולשבור רגל או יד. אם זה קורה, הלך עלי. אין אף אחד שאוכל לבקש ממנו עזרה מינימלית.

אם אצטרך להתאשפז, או לעבור איזשהו ניתוח, הלך עלי. אנשים ללא משפחה שעלולה לתבוע מקבלים יחס נוראי בבתי החולים בישראל.

חברה שלי, שיש לה משפחה, אבל קטנה, אושפזה במחלקה אורתופדית ובגלל שאף אחד לא ביקר אותה בבית חולים בבקרים הכניסו אותה לחדר מעורב, גברים ונשים, בלי חלון, בלי איוורור, בלי התיחסות מינימלית.

אני חושדת שבתור ערירית עדיף להתפגר ולא להכנס לבית חולים.

אם תהיה לי בעיה, אין מי שיוציא עבורי כסף, אין מי שיעשה קניות, אין מי שילך לרווחה לבקש עזרה. אין מי שיטפל בכלבה.

וזה עוד נושא לסיוטים, הכלבה.

אם קורה לי משהו, אין מי שיטפל בה.

רוב הסיכויים שהיא תמות בצמא לפני שאחסר למישהו.

המשפחה היחידה שיש לי מאושפזת בבית אבות בעוון שיטיון מוחלט.

ואין לי אף אחד אחר.

אני בת יחידה.

אין לי ילדים.

כזוג, לא היו לנו חברים ולא היה כ"כ קשר עם קרובי המשפחה שלו, ובכל מקרה, אלה קרובי המשפחה שלו, את רובם לא ראיתי מאז שנפטר. ואני גם לא מצפה מהם לכלום. אולי רק להופיע כשהם זקוקים למשהו. הם מעולם לא הופיעו כשאנחנו הזדקקנו לעזרה.

וגם אם היו חברים, זה לא משנה, רובם נוטים להעלם כשצריך אותם. אולי בגלל זה לא היו לנו חברים.

אם היה לי פתרון לכלבה, הייתי כבר סוגרת את הבסטה.

יש לי את הבית, הוא אמנם לא שווה הרבה במיוחד, אבל אני מוכנה להשאיר אותו למי שיקח את הכלבה אבל אין מי.

ואין אף אחד שאני סומכת עליו שיטפל באמת בכלבה. ואני לא יכולה לחשוב על מצב שבו היא נזרקת לרחוב או מסיימת את חייה בכלוב באחת הכלביות, זה כמו לחיות בכלא בלי לפשוע.

יש ניתוח, לא רציני, שאצטרך לעבור מתישהו.

בגלל הכלבה אני לא מעזה לקבוע תור.

אי אפשר לעזוב אותה לבד בבית, אני לא רוצה לקחת אותה לפנסיון, כי כלבים שלא רגילים עלולים לצאת משם עם שריטה רצינית, אין מי שיטפל בה בבית. וכמו שאמרתי, ברגע שאני חושבת על היחס לו אני צפויה בבית החולים, אני כבר מעדיפה להתפגר מעכשיו, בלי לסבול בדרך.

היא בת 8, צפויות לה עוד 5-7 שנים, ולי נמאס לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, כתבתי צוואה לטובת בת של חברה, וחשבתי שבמקרה הצורך אוכל לסמוך עליה ועל אמא שלה.

ואז אמא שלה חלתה, והיא ניתקה קשר לתקופה. אני לא כועסת עליה, ברור לי שהיא הייתה עמוסה והיו לה בעיות אחרות והיא לא חייבת לי שום דבר, אבל ניתוק הקשר הבהיר לי שאין לי מה לסמוך עליה.

אם אזדקק, היא לא תהיה שם בשבילי.

וזה מילא, אבל פתאום בעלה הטרי למדי, קלט שאולי הירושה בסכנה ופתאום היא חידשה את הקשר והיא מה-זה מתנחמדת. וההתנהגות הזו עושה לי בחילה.

זה בסדר גמור שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, אבל להתנחמד? ללקק? ואני קיוויתי שהיא תדאג לכלבה במקרה הצורך, אבל לבעלה לא הייתי נותנת לגדל אבן מחמד. הוא מתעלל בכלבה בכל פעם שהוא רואה אותה ולא מבין שזו התעללות ולא מוכן להפסיק כשאני מסבירה לו שהוא מתעלל.

הייתי מעדיפה למצוא פיתרון אחר לכלבה, אבל אין כ"כ מי, יש אולי בת של חברה אחרת שהיא ובן זוגה אוהבים כלבים ויש להם 1 משלהם, אני קצת מתביישת לשאול אותם. שלא יחשבו שאני רוצה שאני מנסה להדבק אליהם.

ועכשיו אני צריכה להתחיל לטפל בהשכרת הדירה של אמא שלי, ואני לא בנויה לדברים כאלה, שוכרים ותקלות ותיקונים ולרוץ ולהתווכח ולרדוף אחרי כאלה שלא משלמים. כשבעלי היה בחיים, הייתה לי לפחות תמיכה ומישהו להתיעץ איתו, עכשיו אין. ואני מרגישה חסרת יכולת התמודדות.

לא בא לי עוד.

אין יום בו אני לא חושבת על החיים שלי. לא צפוי לי שום דבר משמח. במקרה הטוב, העתיד שלי יהיה סתמי, במקרה היותר סביר הוא יהיה רע ומלווה בסבל. אין לי שום סיבה לחיות ולא צפויה להיווצר אחת

נמאס לי. חוץ מהכלבה, אין לי בשביל מה לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, אמרתי שאחכה שנה, אולי ארגיש יותר טוב, עברה יותר משנה ואני מרגישה גרוע יותר, רק שבינתיים הסתבר שאין פיתרון בשביל הכלבה.

רק בגללה, אנסה להמשיך לסחוב.

בתקווה שלא אשבור יד או רגל או אזדקק לניתוח אפנדיציט.

כשבוחרים מקצוע, אף אחד לא חושב על ישיבות צוות.

באמת אף אחד.

ואף אחד מהמכונים הללו שגובים הון קטן ומתימרים לנבא את ההתאמה של הקורבנות למקצועות האפשריים, לא בודק עמידות בישיבות צוות.

אז, ראשית, אני חושבת שזה פאק בסדר גודל של ההוא שחיפש את הודו ומצא את אמריקה, כאילו אם כבר מדברים על ניווט ממש-ממש מחפיר.

שנית, הישיבות הללו הן בטח המצאה סינית עתיקה של המענה הקיסרי הראשי.

כבר עדיף להיות מושלך לתוך בור מלא עקרבים, ככה מתפגרים יחסית מהר ולא טיפין טיפין.

מישהו חישב פעם כמה זמן איבדה האנושות בישיבות צוות?

אילו הישגים יכלו להיות לאדם לולא היה מבזבז את שעותיו בישיבות?

יכולנו כבר להקים מושבות על המאדים ולגדל תפוחי אדמה על הירח! בדוק!

קודם כל, תמיד יש את האבו נפחא שחייב להרצות לכו-לם על הישגיו האדירים שהובילו לחיסכון של חצי גליל נייר טואלט שלם! בחודש (הוא גילה שאם אין נייר טואלט בשירותים, עובד פראייר מביא מהבית והשאר לוקחים ממנו).

ויש את ההוא שחושב שהוא ממש מרתק כשהוא מספר לכולם על עלילות סטלין ולנין על איזה נהר ארור.

וכמה קשה היה לגדול בכפר בגרוזיה תחתית. לא שיש לי משהו נגד גרוזינים. אין לי.

דווקא ניסיתי הכל ושום דבר לא פועל, כולל תליית מחרוזת שום על הצוואר, נייר אלומיניום ופיזור פלפל שחור טחון בפינות.

ויש את ה-2, תמיד 2, שמתחרים זה בזו וזו בזה בסיפורי טיולי חו"ל שלהם, ואיכשהו זה תמיד מגיע למה הם אכלו ואיפה.

עכשיו, לי, כמו למרבית האנושות, ברור שחייבים לאכול. אבל מה כ"כ מהנה בלדבר על זה? כאילו, אכלת? חירבנת? הכל טוב ויפה, למה לשעמם חדר מפוצץ אנשים הקופאים מכפור מזגני, או מתנשפים מחנק נטול מזגן, בנושא?

מה הקטע בדיוק?

מילא, אם לא חירבנת. הנה, עצירות קשה זה בהחלט נושא שיכול לשעשע חדר מלא אנשים שרק רוצים להגיע הביתה ולבצע את זממם בכביסה, בכלים ובסירי המטבח.

כלומר, עצירות של מישהו אחר היא נושא משעשע, עצירות שלי עצמי – לא ממש. למעשה מידת השעשוע הנובעת מסיפור עצירות טוב עומדת ביחס ישר לחלוטין למידת התיעוב שלי לאדם הפקוק.

לא הומאני במיוחד מצידי, אני יודעת, אבל כל שאוכל לומר להגנתי זה שללא שום ספק, ישיבות מוציאות את הרע ביותר מהאדם.

ויש את ההוא שיכולה להיות גם נקבה, שעף על עצמו, לא נותן לאף אחד אחר לדבר ומברבר דברים שעצם השייכות שלהם לנושא, או בכלל לקיום האנושי, מוטלת בספק גמור.

אותו הכי קשה לעצור, ברגע שהוא (או היא) היתחיל, כדאי לוותר על הקרב ולהתכנס למוד יוגה כלשהו בו הנפש מתנתקת מהגוף והולכת לכייף במקום פסטורלי, עם ים, דקלים וכוסות מלאות משהו 100%אלכוהולי.

ויש את הרגעים הללו שבהם כמה חברים שעוד לא דוכאו לחלוטין, או שמא דוכאו כ"כ עד שבינתם ברחה מהם לאותו חוף פסטורלי מוצף אלכוהול, מנסים להמציא מחדש את הגמל!

כן-כן, דנים חצי שעה באיזה פטנט עלוב נפש שנועד למרר את חיי הציבור הרחב וכל בעל מקצוע רלוונטי יכול לסלק את המכשול בהינף מסמך תמורת שקיק מצלצלין.

אז נכון, גם לעו"דים יש ילדים שצריך להאכיל ובטח גם לרו"חים ושאר בעלי דיפלומות, אבל לא חבל? למה להקשות על החיים ע"י טופסולגיה שלא מועילה לכלום? לא עדיף לקבוע בחוק שכל אדם יעלה אחוז מסוים מהכנסתו כמס לרואי חשבון ועורכי דין וזהו? אפשר להקים קרן כזו ובא לציון גואל (אם כי נדמה לי שציון עשוי להעדיף דווקא גואלת, אבל זה בקטנה).

או שמתחיל דיון סוער בסוגיה דחופה וגם חשובה של איך להתגונן מפני צפלינים מרחפים שיביאו לעיר מאסות של זומבים זוללי מוחות. פעם אחת הצעקות היו כ"כ נוראיות עד שהתעוררתי ונאלצתי להסביר לנוכחים שאין כיום צפלינים, הזומבים יצטרכו להגיע דרך הכביש ושם הם יתקעו בפקק בגלל בניית המחלף החדש (תמיד יש מחלף חדש בבניה) ו/או ידרסו ע"י נהג משאית באטרף (בגלל הפקק) ולכן אנחנו די מוגנים מפני פלישת זומבים, אם כי בנוגע לזלילת המוחות, אני לא בטוחה, לעיתים אני מוכנה להישבע שחלק מהאנשים חוו כבר מפגש עם זומבים זוללי מוחות שבסופו הזומבי יצא שבע.

הכי מצחיק אותי, זה שאנשים שוכחים שהישיבות מוקלטות ואמורות להיות זמינות לציבור הרחב תוך 3 ימים מקיום הישיבה.

כך שכל הפנינים למינן עולות לאינטרנט ושם הן ישארו לנצח נצחים, או לפחות כל עוד התרבות האנושית מתקיימת בצורתה הדיגיטלית נוכחית.

מעניין מה יקרה לזוגיות של ההוא שמורח את הישיבה תוך שהוא מצהיר, שאסור לו לחזור הביתה לפני 9 בערב – כי זו שעת ההשכבה של הילדים, אם אישתו תחליט להתבשם בקולו של בעלה האהוב מהקלטה ישיבתית שכזו?

מילא, אם היה מספר את הבדיחה הזו רק 10 פעמים, די-די-דיינו, אבל כבר כולם מכירים אותה ואני לא חושבת שיש מי שחושבת שזו בדיחה מצחיקה. בעיקר מי שממהרת להשכיב את הילדים הפרטיים שלה.

ולא ממש הבנתי, בשביל מה הוא צריך לענות את כולם? הוא לא יכול להניח לישיבה להסתיים ולשבת שעתיים בבית קפה? או בבית זונות? אכפת לי איפה יישב? יישב איפה שבא לו, הכל טוב, כל עוד הוא לא מכריח אותי לשבת לידו.

המממ... אם אני חושבת על זה, איזה אחת עצבנית עוד עלולה להרים טלפון חסוי לאישתו של השרץ ולהשמיע לה את הקטעים הרלוונטיים בהקלטות. ולא, זו לא תהיה אני, כי אצלנו זה ממש לא ככה.

אצלנו הישיבות ממוקדות, בהירות, כולם מדברים לעניין, אין טרחנים ואף אחד לא מנסה להתחרות בעלילות טיל אולנשפיגל, הרשלה מאוסטרופולי וג'וחא גם יחד, ביום פרוע במיוחד.

אף אחד לא משחק בסמארטפון שלו, בטח ובטח שלא במשחקים מטופשים סטייל קנדי קראש ויורשיה, אף אחד לא מסתמס עם הקורבנות האחרים, אף אחד לא מעלה תמונות לפייסבוק מעבר רחוק ב-10 ק"ג ואף אחד לא נרדם.

כולנו ממוקדי מטרה, ממש תענוג להיות בישיבות שלנו. המזגן בדיוק בטמפ' הנכונה, המים נובעים ממעינות צוננים באמצע השולחן, היו"ר שלנו מתחרה בכבוד עם שלמה המלך, איינשטיין (הפיסיקאי והזמר כאחד) ומשה רבינו ומנהל את הישיבות ביד רמה אך הוגנת, ברוב חמלה, חן וחסד.

הכל בונבון!

(למקרה הבלתי סביר שמישהו יקשר ביני המציאותית ובין הבלוג)