הקלדה חופשית

אני מסוג האנשים המאוסים ההם, שכשהם רואים זקנה מזדמנת עומדת לתומה ברחוב, הם מיד מעבירים אותה את הכביש, כשהיא בועטת וצורחת – כי היא בכלל לא רצתה לעבור.

זו תכונה מחורבנת, קודם כל עבור עצמי, כי לעיתים קרובות מדי אני מוצאת את עצמי נפגעת ולפעמים גם הצד השני נפגע, בעיקר אם מדובר בקשישים שבכלל לא רצו את המושב שלי באוטובוס, אלא קמו ממושבם בכוונה ברורה ומידית לרדת בתחנה הקרובה ואני מכריחה אותם להתיישב במקומי, גם כשהם בועטים בי ומנסים להשתחרר.

יש לי רשימה ארוכה של היפגעויות כאלה, במבט לאחור, כולן משעשעות. בזמן אמת, המממ, איך לומר את זה? לא ממש השתעשעתי.

בכל אופן, לא בשביל זה התכנסתי כאן היום.

כמה פעמים הציעו מגיבים שאמצא פרויקט התנדבותי. אז קודם כל, עלי לציין שזו עצה לא רעה בכלל, ולו רק משום שגם לי יש נטייה להציע אותה לאנשים אחרים, בעיקר כאלה שאינם אני.

בכל אופן, לפני אי אילו הרבה שנים, נקרתה על דרכי ילדה בנסיבות משפחתיות לא פשוטות (שלה), במצב כלכלי קשה ועם בעיית השתלבות קשה במערכת החינוך המחורבנת שלנו.

בואו נגדיר זאת כך, היא בהחלט כבר עלתה על המשעול שהוביל במקרה הטוב להריון בגיל צעיר, אחרי או לפני חתונה וחיים של משפחה מוחלשת, או סביר יותר חד הורית מוחלשת.

זה מה שקרה לרוב החברות שלה מאותה תקופה. וכן, היא יודעת. לחברה הכי טובה שלה מאז היו 3 ילדים מ-4 גברים, או להפך, עוד לפני שמלאו לה 25.

במקרה הרע היה מדובר על סמים, זנות וכיו"ב כייף חיים, וכן זה קרה לחלק אחר של החברות שלה מאותה תקופה.

היא היחידה שהצליחה לצאת מזה.

וכן, היא יודעת גם את זה והייתי אומרת שרוב הזמן היא גם מעריכה את זה.

ישבתי איתה, לימדתי אותה, תמכתי בה, קניתי לה בגדים, המון בגדים. קניתי לה ציוד, פיקחתי מקרוב מאוד על הלימודים שלה.

הייתי הולכת לאספות הורים במקום מי שאמור היה ללכת. שזה עינוי הגורם לסינים להתבייש בגלל שלא הם המציאו אותו.

היא אכלה אצלנו, שרצה אצלנו, מה שאני לא ידעתי – בעלי תפס פיקוד. הדריך אותה בשימוש במחשב, למשל. בקיצור, הפכה לבת בית מלאה. פרויקט שלם, של שנינו. בעלי פרש עליה כיפת הגנה, היא לא ידעה שהמערכת כולה מגויסת לתמוך בה, היא הבינה מה הוא היה רק בשבעה שלו. אף אחד לא טרח לעדכן אותה לפני זה ובמילא, לו הייתה יודעת כנראה שזה היה מזיק לה. כך היא הייתה חייבת להתאמץ.

והו. איך שהילדה הזו התאמצה, בשיניים ובציפורניים. איכשהו, גם כילדה קטנה, היא הבינה שיש לה הזדמנות להגיע למקום אחר, לא מה שנכתב עבורה.

מתמטיקה. לא הייתה לה שום חשיבה מתמטית, אבל הכי קל היה לקדם אותה דווקא בתחום הזה, כי  מדובר בחומר תחום, בניגוד למקצועות ההומניים בהם אין גבולות ידע.

היא תרגלה ותרגלה ותרגלה, שעות על גבי שעות, בצורה כמעט על אנושית, אני לא מבינה מאיפה היו לה את הכוחות ואת העיקשות. אבל היו לה ואני שיתפתי פעולה. מה שיתפתי פעולה? משכתי ודחפתי מכל הכיוונים.

אולי אלה היו הבגדים והאוכל, אולי היא חשבה שרק כך היא תקבל אותם, אולי תשומת הלב. אין לי הסבר, כי שום דבר לא היה תנאי לעזרה הכלכלית או לתשומת הלב.

כאילו, אני הייתי מאושרת כצדפה בקליפתה, אם היא רק הייתה עולה על משעול נורמטיבי, מעולם לא היו לי ציפיות גבוהות. נו, אתם יודעים, 12 שנות לימוד, בגרות כלשהי, אולי מכללה, מכללה טכנולוגית, קורס כלשהו, זוגיות, ילדים, שיכון קטן ואלף כיווני עשן. מה עוד יש?

היא התאמצה, קרעה את התחת של עצמה, וגם את שלי על הדרך, השתלבה בכיתת מצוינות, החליפה את החוג החברתי שלה, סיימה בגרות ריאלית בממוצע מפחיד עם 5 יחידות ב-4 מקצועות קשים.

ילדה עם כוח רצון בל יאמן, שתבינו, לאורך השנים היה לה מין תחביב שכזה, במסגרתו היא הייתה קוטפת תעודות הצטיינות כאילו היו דובדבנים במטע פתוח לציבור. ואני הייתי שם, איתה, בטכסים.

בטח נקשרתי, איך אפשר שלא? לכלבות נקשרתי והן חיו פחות שנים ממנה.

אמנם היא לא הייתה הראשונה אצלי, תמיד היה לי את התחביב המוזר הזה של להסיט ילדים, בעיקר נערות, מהמסלול שהן הגרילו ומידת ההצלחה השתנתה, לפעמים ההסטה הייתה משמעותית, לפעמים בינונית ולפעמים קטנה. אלא שמי שהיו לפניה באו מרקע פחות בעייתי ונזקקו בעיקר בעזרה בלימודים, עידוד, הדרכה, שיחות וכיו"ב, משמע סוג של חונכות ותו לא.

כולן פרחו להן מחיי כעבור כמה שנים, וזה היה בסדר גמור, כי בסה"כ רציתי לכוון אותן למקום בו יצליחו לתפקד טוב יותר בבגרותן. שילוב גבוה מכנים את זה.

היינו בטוחים שבשלב מסוים גם היא תפרח לה. וזה היה בסדר.

אבל היא לא פרחה. נשארה בקשר.

בשרות הצבאי ואח"כ בזמן הלימודים בטכניון. כן, היא התדרדרה למעוז החננות האולטימטיבי.

מה יכולנו לעשות? זה מה שבעלי ואני הכרנו. הטכניון, אז יצא שכיוונו אותה לשם.

שם היא הכירה את בח"ל. שזה היה דבר נורמלי לחלוטין לגילה. שנה לפני סיום התואר שלה.

ואז נפגעתי ממנה פעם ראשונה.

כאילו, אני לא ביקשתי ממנה כלום, אף פעם, וגם לא חשבתי ואני לא חושבת שהיא חייבת לי משהו, אבל אם כבר, אחרי כל השנים הללו. רציתי לראות את טכס הסיום שלה ואמרתי לה את זה, המון פעמים. מה לעשות שאני מספיק משונה כדי לחלום על תארים ולא על חתונות? זה נראה למישהו בקשה חריגה? בסה"כ לראות את ניצחון הרוח (שלה) על החומר – שהיא באה ממנו. אחרי כל טכסי הסיום שנה שלה שנכחתי בהם, כולל הופעות אומנותיות מהתחת ומגברים שפעלו בווליום שהיה גורם לחומות העי לקום ולהסתלק מרצונן למרכז אפריקה, והכל במזג אויר של קיץ ישראלי מהביל – 90% לחות מתחת לנחיל יתושים אווירודינמי. חשקתי בסגירת מעגל כלשהי.

אז זהו, שהיא התחילה להתחמק, לומר שאני לא חייבת להגיע, שיהיה לי קשה, לילה, רחוק, ושאר אשפה.

הבנתי את הרמז. לא. לא הלכתי.

אח"כ הסתבר לי שההורים של הבח"ל היגיעו ומין הסתם היא לא רצתה להאלץ להציג אותי. ואיך היא הייתה מציגה אותי בלי להכנס להסברים שהיא לא רצתה לתת? אני לא מאשימה אותה, באמת. אלה החיים שלה, זכותה לעשות את הבחירות שלה, בסה"כ נתתי לה הזדמנות, היא בחרה לנצל אותה. אני באמת לא מאמינה שהיא חייבת לי משהו. גם אני נהניתי לאורך הדרך, אחרת לא הייתי עושה את זה.

קצת לפני שבעלי נפטר, היא התחתנה.

כשבעלי נפטר, היא הייתה איתי יומיים או שלושה. באמת לא ציפיתי, היא הייתה באמצע לימודי התואר השני (כן, מסתבר שיצרתי מפלצת) ולא ביקשתי שתהיה איתי. ואח"כ התענינה והייתה באה ואיכשהו, ברוב טמטומי הצלחתי להשלות את עצמי שאני יכולה להסתמך עליה כרשת ביטחון לבלת"מים של החיים.

לא שהיו לי אשליות בנוגע לניגוב התחת שלי כשהשיטיון ינגוס במוחי, אם הסרטן לא יקדים אותו, אבל בהחלט רציתי להאמין שהיא א. תהיה בקשר כדי להבין שזה מה שקורה ו-ב. תדווח לרווחה.

ועכשיו כמה מילים על הבח"ל שלה. נכון שבח"ל אלה ראשי תיבות של בחירת ליבה, אבל במקרה שלי, בעיקר בימים טרופים אלו, אני מתיחסת לזה כאל קיצור חביב של בחילה.

בהתחלה הוא סתם לא מצא חן בעיני, בעיקר אחרי שמרוב רחמים על תרנגולות ופרות (לטענתו) הוא הכריז שהוא הופך לטבעוני. נא לא להתלהב, אין לי בעיה עם טבעונים בכללי. לו זה פשוט לא התאים. הבן-אדם שונא חיות ולא אכפת לו מחיות, אז מה פתאום לדאוג לחיות כך לפתע? הוא לא הסתדר עם הכלבה, או עם החתולים שלי, כך שהאינסטינקט הראשון שלי קם וצעק – "הו! הבנאדם מחפש להשכיב כוסיות", אבל מיד השתקתי את האינסטינקט החצוף ואמרתי לו, למלעון: "מה, הבנאדם רק התחתן, איזה כוסיות?" בקיצור חשבתי, שאמנם במקרה שלו מדובר באידיוט וגם לקקן. אך זו הבחירה שלה ואם האידיוטיות שלו לא הפריעה לה, ולקקנות עוד לא הרגה אף אחד שאינו עשוי מגלידה, למה זה היה צריך להפריע לי? גם ככה בקושי הייתי נפגשת איתו, אז אני מה 'כפת לי?

אח"כ הסתגלתי אליו פחות או יותר ואולי גם הוא שלף קצת את המקל מהתחת.

אבל מה? מסתבר שהמלעון, כלומר האינסטינקט הראשוני המניאק שלי צדק. לגמרי. במלאת  שנה לנישואים, הסתבר (טוב, הוא סיפר לה. אידיוט, אמרתי?) ש:

1. הוא בגד בה.

2. כולל עם זונות.

אז ככה, בנוגע ל-א. בגד בה – בעיה שלה. אני אמנם לא מאמינה בכושר ההשרדות של זוגיות שבה בוגדים החל מהשנה הראשונה, אך זו בחירה שלה אם להמשיך לחיות איתו או לא. כמו שלכל אישה מוכה זכות מלאה להתאבד באמצעות בעל אלים, כך אני מאמינה בכל תוקף שלכל אישה זכות לחיות עם בעל שמזיין מכל הצדדים את כל מה שלא בורח ממנו מספיק מהר.

אחרי הגילוי המרעיש, הוא עזב (הוא גם הצליח להאשים אותה בזה, גאון! מי הכריח אותו להתחתן איתה, זה מה שהייתי רוצה לדעת). באופן בלתי מפתיע היא נשברה. ניסיתי לתמוך בה. ידעתי שהיא תחזור אליו. כי היא בדיוק הטיפוס שעושה דברים כאלה. לכן התאפקתי ולא לכלכתי עליו יותר מדי, בעצם, אולי מרוב התלהבות מההתאפקות לכלכתי עליו אפילו מעט מדי, ידעתי שהיא לא תאזין, ולא משנה מה אומר, היא תחזור אליו כך שבעצם וויתרתי.

הבעיה שלי האמיתית היא עם סעיף ב. זונות.

כי כדי להיות עם זונה, אדם צריך להיות אכזרי וחסר אמפטיה במיוחד. והוא כזכור התיימר לרחם על תרנגולות. אז הבחור נגד סחר בתרנגולות ובעד סחר בגוף אדם?

נו באמת! עלי להודות שאת זה כן אמרתי לה, כי יש גבול לצביעות שאני יכולה לשתוק אודותיה. טוב, נו, יש גבול לכוח האיפוק שלי.

וכן, כמו כולם שמעתי את האגדות על הסטודנטיות למשפטים שמשלמות על התואר במכללה יוקרתית בעבודה על הגב, אבל, זה  כמו האגדות על סינדרלה – יכול להיות שהיה פעם משהו דומה, אבל אם מתחילים לחפור מסתבר ש: א. לא מדובר בסטודנטית עכשווית אלא בסטודנטית לשעבר או נפוץ יותר, סטודנטית בשאיפה ו-ב. איפשהו לאורך הדרך היא ניתקלה בסרסור אוהב אדמה ותרנגולות, שלוקח ממנה את רוב "רווחיה". רק לטובתה, כן? ו-ג. היא מכורה לכל מיני חומרים משני תודעה, כי להיות זונה במשרה מלאה בהכרה מלאה – זה משהו שמרבית יצורי האנוש לא יצליחו לעשות.

בקיצור –

יום אחד  הסתבכתי עם האינסולין וכמעט התפגרתי, רעדתי כולי, הייתי צריכה מישהו לדבר איתו, התקשרתי אליה, כנראה ביום-יומיים הראשונים לחזרה שלו אליה, לא שידעתי שזה המצב, כי אז לא הייתי מתקשרת. היא לא נתנה לי להוציא מילה מהפה, כנראה לא להאלץ להגיד לי משהו, צעקה עלי וניתקה. זה כבר הפתיע אותי. לרגע לא ציפיתי לדבר כזה.

טוב הבנתי מה קרה. שהם חזרו והכל.

לא שחשבתי לומר משהו, כאמור, ידעתי מראש שהיא תחזור אליו. הבנתי שהיא לא תקשיב. ובהחלט לא התכוונתי לטרוח. אולי היא קלטה לבד שהיא עושה שטות ופשוט לא רצתה לחלוק, זו גם אפשרות.

אבל זה שבר אותי, לא החזרה שלה אליו, זה בסבבה שלה. ניתוק הטלפון היה הבעיה. גרוע יותר מהמוות של בעלי, כי את האלמנות בהתחלה בכלל לא עיכלתי, ואח"כ עוד השליתי את עצמי שאולי אשרוד איכשהו, אחרי שזה קרה, ניתוק השיחה, הבנתי שעליה אין מה לסמוך.

היא לא התקשרה אפילו לאחל חג שמח ושנה טובה בראש השנה, אפילו לא סימסה. כלום.

בסדר-בסדר, אני מכירה את כל הפסיכולוגיה בגרוש, למה היא החליטה לחזור אליו ושאר הזבל. בכנות זה לא מעניין אותי. בעיה שלה, לא שלי.

כמובן, אחרי כמה שבועות היא כבר הבליחה חזרה לחיי, גם זה לא הפתיע אותי. ידעתי שהיא תצוץ בסופו של דבר.

מאז, אני מקפידה באדיקות שלא להתקשר אליה, היא מתקשרת כשבא לה, כשיש לה בעיות, כשהיא זקוקה לאוזן קשבת, אני נחמדה, משתפת פעולה, הכל סבבה. את האידיוט אני מסרבת לפגוש במידת האפשר, כאילו אם לא תהיה לי ברירה, אפגש איתו, אבל יהיה לי ממש קשה להסתיר את הבחילה ועוד יותר קשה להתאפק מלהשמיע בדיחות סרות טעם על זיון תרנגולות.

ולמה כל הפוסט הארכני הזה? כבוד לכל מי ששרד עד הקצה הזה של העסק!

כדי להסביר למה בעצם, כרגע אני לא מסוגלת לשום פעולת התנדבות.

זה יגיע מתישהו, אני יודעת שזה יגיע. אבל לא עכשיו.

כן, לכל הסיפור הייתה תוצאה נוספת - אחרי שמיציתי את הבכי ואת ההתפלשות ברחמים העצמיים, החזרתי לחיים את הבלוג הזה. וגם זה לטובה.

כי אני חייבת להוציא ואין לי איפה.

מנהל המחלקה הצעיר יחסית הגיש את התפטרותו, הוא עוזב עוד שבועיים, אבל זה לא משנה כי בשבועיים הללו הוא לא צפוי לתפקד.

הבכיר האישי שלי, נגוז במסגרת רה אירגון.

כרגע, מבחינת סמכות מקצועית נותרנו שתיים.

מבחינת סמכות מנהלתית – לי אין ואני גם לא רוצה. יש רק למישהי ששם החיבה שלה אצלי הוא הנרקומנית השניה (אני חושבת שהזכרתי אותה. רק לצורך העניין, אני היא הנרקומנית הראשונה, כך שהכינוי הזה הוא כינוי מכבד מאין כמותו. היא כמוני, מסניפה ספרים ומאותם הז'אנרים).

יביאו בכירים דנדשים ישר מהניילונים (במקרה שלנו, רוב הסיכויים שאלה יהיו בכירים ממוחזרים מערימת הקומפוסט של רשות אחרת).

הצרה שאני מפחדת שזה יהיה סוף התעסוקה שלי.

הבכירים הפורשים נזקקו לי בעיקר בגלל חוסר שליטה מסוים בשפה, אם יביאו שניים שהם דוברי עברית כשפה ראשונה, יש אפשרות שיבקשו ממני ללכת.

נכון, אני זו שזוכרת. יש לי זכרון בנוגע לפעילות המחלקה מ-60 השנים האחרונות (ה-30 הראשונות לא מניסיון אישי, אבל עדיין יש לי את הידע הזה), אני מכירה את הנושא, אבל יש אנשים שיעדיפו שמקשישות לא יסתובבו להם בין הרגליים. ויש אנשים שיעדיפו להמציא את הגלגל מחדש ולא ללמוד את לקחי העבר, או חלילה לשמוע מה עבד ומה לא.

באמצעות הזכרון הצלתי את הקודקודים האולטרה בכירים (אלה מהחלל החיצון למחלקה) כמה פעמים, תרתי משמע, ובפעמים אחרות בכירי המחלקה נדפקו עמוקות רק כי לא טרחו לקרוא לי מהחדר (המשותף) שלי. אבל מה שהיה היה. מה שהיה לא יתן לי ולו נקודה אחת בעתיד.

אנשים חדשים יכולים לחוש מאוימים, לא ברור על מה ולמה, כי אין לי שום שאיפות, בטח לא ניהוליות. הם ירצו לכבוש טריטוריה והכי קל להפגין שליטה באמצעות השלכת עובדים. ומה יותר קל מאשר להשליך את הזקנה?

אין לי ותק, אני לא חסינה מפיטורים.

אני כבר לא יודעת מה עדיף, בשבועות האחרונים קרעתי את עצמי, היה עלי עומס כמעט בלתי אפשרי, כבר התחלתי לחשוב על מחאה מאורגנת או קריסה מאורגנת ועכשיו זה.

אני כבר מתחילה לתהות אם שווה בכלל להמתין ולראות מה קורה. אני ממש לא במיטבי כשאני ממתינה לסכין שתיפול על צווארי. הנחמה היחידה שלי, שגם אם יפטרו אותי, זה לא יהיה קשור בשיט לכישורים שלי או לתרומה שלי למחלקה, זה יהיה רק עניין של מלחמת סמכויות. מבחינה כלכלית, זה לא יהיה נעים, אבל אצליח לשרוד עם קצת קמצנות ישנה וטובה. אני מה-זה מומחית בהתקמצנויות כך שזה לא מדאיג אותי. טוב, זה כן מדאיג, כי מי אוהב לגהץ נייר טואלט אחרי שטיפה, אבל עדיין אני יודעת שאשרוד, לכל היותר יחולו קיצוצים מסוימים בכמות העוגיות שהכלבה שלי רואה את עצמה כזכאית לה.

אלא שצמד בכירים שלא מכירים כלל את המערכת המקומית, המקום והעבודה יכולים להרוס המון.

שנים אני חלק מהמערכת הזו, 30 מבחוץ ושנה מבפנים (10 שנים במקומות אחרים, הייתי זונה נודדת). התחום שלי חשוב לי.

אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מודאגת מההשלכות האישיות, או מההשלכות הציבוריות.

אבל ניחא, אני מתארת לעצמי שרק הזמן יגיד.

אולי באמת היגיע זמני לחזור לעולם משחקי הרשת.

עקב הלחץ הממש לא אנושי בעבודה, לא הספקתי לענות למגיבים לפוסט הקודם, בעזרת ברוך-האשם ושאר אלי האולימפוס ועולם הדיסק גם יחד, אני מקווה ומתכוונת לעשות את זה בסוף השבוע, אני ממש מצטערת.

אבל באמת.

וכמובן מתנצלת בהתאם.

קראתי את כל התגובות והן סייעו במשהו.

אין לי אף אחד.

פשוט אין.

מידי פעם אני קולטת את זה ונשברת. רציתי לכתוב כמעט נשברת, אבל זה לא מדויק, אני נשברת.

הרגשתי רע במשך כמה ימים, היה לחץ בעבודה והתעייפתי ולא יכולתי לנוח עד שהנושא נפתר, כי אני יחידה במיני שם, מה שאני עושה אין אף אחד אחר שיעשה, ולא, אני לא מחלקת התה. הפסיקו לחלק תה לפני מיליון שנים. במקום מחלקת התה עם מגע אנושי יש לנו בר מים כזה, שאף  אחד לא מוכן להמר על התאריך האחרון בו החליפו לו מסנן.

הנחמה היחידה שלי שבטח כבר פיתחתי עמידות לכל מיני דברים שהיו הורגים בעינויים כל הייטקיסט מצוי. כזה שמתפנק ב-17 סוגי מים מינרלים ושף שמכין לו אוכל של מסעדות יוקרה פלצניות.

לפני כמה ימים זחלתי הביתה עייפה מתה, לא היה לי כוח אפילו לאכול, כל שכן להכין משהו ששווה אכילה. בסוף פתחתי שקית צ'יפס, זה לא טוב לי, אבל לא היה לי כוח לשום דבר אחר, זה מלוח, פריך שמן וטעים ואני מסוגלת לעכל את זה, אז שיהיה. ואז תוך כדי לעיסה, ממש התחשק לי לדבר עם מישהו אנושי, הרמתי את הסלולר, והנחתי אותו בחזרה.

אין, אין אף אחד, פשוט אין.

אין אף אחד שרוצה לדבר איתי, בטח לא מישהו שאשכרה ישמח לשמוע ממני. אני אפילו לא חייבת כסף כך שאין אפילו מישהו שישמח לקבל את כספו.

אני לא באה בתלונות לאיש. כולם עסוקים, אני מבינה, אני לא מענינת אף אחד, זה בסדר, אין סיבה שיתענינו בי. ואם לדייק, אין גם אף אחד שמעניין אותי. אז המצב בסה"כ מאוזן.

חלק , אם לא כל המצב, באשמתי הישירה והבלעדית. אני לא רוצה להיות מעשה חסד של מישהו, לא רוצה טובות, לא רוצה התענינות מזויפת, לא רוצה להתארח לארוחות חג ושבת אצל אנשים שיעשו וי על "מצווה". כן, הזמינו אותי, אמרתי יפה תודה ולא הלכתי. במילא התפריט שלי הוא כ"כ מוגבל שאין מצב שאמצא מה לאכול בארוחה שאנשים מכנים נורמלית.

והם לא רצו בחברתי שלי, סתם רצו לעשות טובה, לצאת בסדר, נדיבים. אין לי בעיה עם זה, רק מה, זה גדול עלי בכמה וכמה מספרים. מה יש לי לעשות שם? אם אני לא אוכלת, זה מעליב, אם אוכל, במקרה הטוב ארגיש חרא משך כמה ימים, במקרה הרע אמצא את עצמי באשפוז, במקרה הרצוי, אתפגר, אבל זה יהיה טוב רק בשבילי, לא בשביל מי שהכין את האוכל. אין לי מה לדבר איתם, לא אוהבת רעש, לא מתפעלת במיוחד מילדים. צפיפות מפחידה אותי, מה יש לי לעשות שם? לשבת חמוצה במשך שעתיים? עדיף כבר לרבוץ בבית עם ספר.

בקיצור, אין סיבה להפיל את עצמי על זרים, גם אם הם שוחרי טוב.

אני מתארת לעצמי שהייתי יכולה ללכת פה לשכנות, לפחות ביום-יום, יש עוד כמה אלמנות בסביבה וגרושה או שתיים, אבל אין לי שום דבר איתן, כלום. אני אפילו לא מבשלת, לא רואה טלויזיה, בטח לא ריאליטי וסדרות ללא סיום באופק. וכישורי השיחה שלי הם די עלובים, אלא אם כן מדובר בנושא שממש מעניין אתי ואין שום חפיפה בין מה שמעניין אותי לבין מה שמעניין אותן.

בכל מקרה, בחברויות צריך להשקיע, אני לא מסוגלת, לא עכשיו. ואני בספק אם אי פעם אהיה מסוגלת. משהו אצלי לא הכי בסדר, בהווה בטח היו מוצאים לי כבר איזו אבחנה על הספקטרום. גם בתור רווקה, לא היו לי ממש חברות, אם כי אני מנחשת שהבעיה אצלי היא סביבתית-התנהגותית ולא משהו מולד, אבל זה כבר סיפור ארוך, אולי לפוסט הבא, או לכשיתחשק לי לנבור בזה.

בכל אופן, הייתי אצל הפדיקוריסטית שלי והיא סיפרה איך כשהיא הייתה עולה חדשה טרייה מהניילונים עם בעל ותינוק ונגמר להם האוכל בבית נכנס שכן וראה שאין להם מה לאכול ומיד הלך והביא להם אוכל מבושל ומוצרי מזון לכמה ימים.

ואז זה היכה בי (שוב), קל כאן לקבל עזרה באוכל, אבל לרעב של הנפש אין פיתרון.

איכשהו, למרבית הפאדיחה, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק.

אני סוחבת יום ועוד יום ונמאס לי, פשוט נמאס, אין לי בשביל מה.

מה יצא לי מעוד חודש? מעוד שנה? מעוד חמש שנים?

חוץ מהכלבה, כמובן.

יש לה עוד 5-8 שנים, על פי הממוצע.

8 שנים של שיחות נפש עם הכלבה? לא נראה לי משהו ששוה ממש להתאמץ בשבילו. אני כבר מדברת לעצמי בבית. נכון שזו שיחה אינטליגנטית ונעימה, אך אני לא מסוגלת לחשוב על עוד 8 שנים כאלה. שנה וחצי הספיקו לי.

זה לא שיש איזשהו סיכוי שהמצב ישתנה, אין סיכוי כזה. בגללי, אני לא בוטחת באף אחד ולא רוצה ענינים עם אף אחד. כן, אני מבינה את הסתירה ועדיין, זה המצב.

אני לא הולכת להכניס שום שועל או שועלית ידידותיים לתוך הלול שלי. אני מספיק אומללה גם כך, לא מרגישה שום צורך דחוף בפגיעות נוספות. וביחוד לא רוצה להגיע למצב של חוסר יכולת לנער מעלי עלוקות. עוד לא ניתקלתי במישהו ויהיה חביב ככל שיהיה שלא רצה ממני משהו בסופו של דבר, ובד"כ זה היה משהו שלא יכולתי לתת, כי כל עוד רצו דברים שאפשרי לתת – נתתי – בלי בעיה, מכל הלב.

ולא, אני ממש לא מתכוונת לבייביסיטר או קרצוף פנלים.

זה היתרון בלהיות מבוגרת, למדתי דבר או שניים בחיים, בדרך הקשה מאוד. הספיק לי.

לאף אחד לא אכפת באמת, למה בכלל לנסות?