הקלדה חופשית

הסיכום שלי לשנת 2013

עוד שנה קרובה לסיומה.

שנה בה המשיח עדיין לא היגיע (להפתעתי הכה רבה!!! הרבי הרי הבטיח!!!) וגם קץ העולם שלא היגיע, לפחות עבורנו, כאן בארץ ציון וירושלים. עבור מאות אלפי פיליפינים קץ העולם אכן התרחש, ובעקבותיו איבדתי קשר עם כמה חברים וירטואלים ממש קרובים שלי. מה שאולי אמור להזכיר לנו שתמיד יכול להיות יותר גרוע.

שנה בה למדנו כולנו שבעולם המודרני, אין דבר כזה כמו פרטיות ולכן בכל רגע ורגע, כדאי להתנהל כאילו יש מי שעוקב אחריך, כי באמת יש מישהו כזה.

שנה בה ממשלת הביביכוד המשיכה להתעמר באזרחיה השותקים.

שנה בה כל המחירים עלו כאילו הזריקו להם מינון יתר של הורמוני גדילה.

שנה בה המשכורות נותרו נמוכות וקבלני כוח האדם התעצמו עוד ועוד.

שנה בה חוסר השוויון גדל. מעגל העוני הורחב, ועכשיו לא מדובר רק בבטלנים שחיים על קצבאות אלא גם על משפחות בהן לפחות אחד מבני הזוג עובד וקשישים שכל חטאם הוא שלא טרחו להתפגר בזמן, כלומר לפני שהפכו לקשישים.

שנה בה אזרחי ישראל מימנו נרות ריחניים ב- 6000 ₪  עבור משפחת נהנתניהו

שנה בה הדיור המשיך להיות בעיה לאומית, זוגות רבים שאינם יכולים לגייס את ההון הראשוני איבדו כל תקווה להגיע אי פעם לקורת גג משלהם ואחרים משכנו את הדירות של ההורים שלהם, או לקחו להם את החסכונות  ואז לקחו גם משכנתאות בסכומים דמיוניים והשתעבדו לבנקים לעשרות שנים.

אבל זו הייתה גם שנה בה אזרחי ישראל שילמו עבור אחזקת 2 בתים פרטיים של משפחת נהנתניהו(!) ורק עבור חשבון המים של הבית בקיסריה שילמנו 80,000 ₪ (!)

שנה בה שום קרן אור של תקווה לחיים נורמליים לא הפציעה. פתח תקווה, לעומת זאת, הפכה לפנינת נדל"ן נחשקת (WTF?).

שנה בה רמת הרפואה בארץ המשיכה להתדרדר לכיוון העולם השלישי (הייתכן קשר כלשהו למחסור בתקציבים?).

שנה בה פחות תלמידים השיגו תעודת בגרות ותקציבי האוניברסיטאות לא גדלו.

שנה בה הטייקונים המשיכו לשדוד את כספנו ולפזרו לכל רוח עד לרגע בו הם הכריזו או יכריזו על פשיטת רגל ויפרשו לחיים שקטים במדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל, יחד עם חשבונות הבנק השמנמנים שממתינים להם שם.

שנה נוספת של קיפאון במישור המדיני, אבל צמיחה מואצת של מיני עשבים שוטים על גבעות יו"ש.

שנה בה ישראל ספגה חרמות ונידויים בשל ההתעקשות המטופשת של ביבי והמתנחלים שלא להיפרד ממיליוני פלסטינאים לשלום (שמישהו רק יסביר לי למה אנחנו צריכים 4 מיליון פלסטינאים תחת אחריותנו. מה יש לנו לעשות איתם בכלל?(.

אה! אבל הקפה הוזל!

וגם השיחות הסלולאריות.

כלומר, עכשיו, במקום לצאת בערב ולשבת על הבר עם כוס משקה (התייקר) וסיגריה (התייקרה) אנחנו יכולים לחגוג על כוס קפה to go תוך כדי פטפוט בלתי פוסק בסלולארי.

למה צריך יותר מזה?

מה יש? אי אפשר להסתפק בקרינה של הסלולארי במקום להרעיל את עצמינו בסיגריה ואלכוהול?

וסבתא שלי הייתה אומרת: שהשנה הבאה רק לא תהיה גרועה יותר מזאת היוצאת.

ובזאת דיינו.

ברוב עוונותיי, אני נאלצת ליהנות באורח קבוע מנסיעה במערכת התחבורה הציבורית המפותחת להפליא של ביבסטן.

אל תזלזלו, אני בטוחה שהתחבורה הציבורית בארצינו מהווה מקור קינאה בלתי נדלה לתושבי דרום סודן, למשל.

כמובן תושבי דרום סודן שעדיין נמצאים בסודן, לא אלה שהצליחו להסתנן לארצות אחרות, ארצות מעושרות כמו ביביסטן שלנו.

הנה, בפעם האחרונה, נסעתי עם נהג בעל יומרות די-ג'יות בעתידו, שהגביר את הווליום של המוזיקה לה הוא האזין, לרמות שלא היו מביישות שום מועדון לחרשים ואי אפשר היה להעיר לו דבר.

כלומר, טכנית, אולי אפשר היה, אבל בשל המוזיקה הוא לא שמע כלום.

בעצם, גם אני לא שמעתי כלום, בהחלט יתכן שמה שיצא לי כשהתכוונתי לומר: "סליחה, אולי אפשר להנמיך קצת את המוסיקה?", היה בעצם: "שמיכה, אולי אפשר להסמיך מעט את הפיתה?", כך שאולי הנהג לא אשם, פשוט לא הייתה לו פיתה ולכן הוא העדיף להעלם ממני בנונשלנטיות נהגית למהדרין.

אבל, מילא, מה משנה קצת רעש בלתי נסבל, כשהאוטובוס נוסע במהירות שלא הייתה מביישת את סוסו של טוביה החולב הי"ד?

לפני 30 ומשהו שנים, עוד לפני שהופרטה התחבורה הציבורית, כשאגד עוד היה מונופול גאה ,הנהגים שלו קיבלו שכר ראוי ועבדו בתנאים מתקבלים על הדעת, נמשכה הנסיעה מנקודה A (מקום מגורי) לנקודה B (הבית של ההורים שלי) כ-40 דקות, נו, אולי 45 דקות.

וגם היה מותר לעשן באוטובוס.

היום, בזכות הקידמה, ההפרטה והביביזם נמשכת הנסיעה כ-120 דקות שלמות!!! וגם אסור לעשן. לא שאני מעשנת, אבל למה לא להתלונן אם כבר יש הזדמנות?

והכל מרוב התייעלות!

איך זה אתה שואלים?

פשוט, פעם, כל חצי שעה, היה אוטובוס ישיר, או אקספרס, או איך שלא קראו לזה, שהיה עוצר ב-4 או 5 תחנות בדרך, היום הוא עדיין יוצא בכל חצי שעה, אבל עוצר ביותר מ-40 תחנות!!!

ספרתי!!!

כל מושב, קיבוץ, קרוואן, סוכת אבטיחים, מאהל בדואי או חניון גמלים צולעים, האוטובוס עוצר.

אז כן, בטח גם להם מגיע להתענג על התחבורה הציבורית הציונית המפוארת, אבל למה לבטל את הקוו המהיר? מה הוא עשה להם? השמיע איזו בדיחת שרל'ה?

ואם מישהו חש ש-120 דקות בילוי תחת מתקפה אקוסטית בדרגה מחריבת עולמות ואוזניים לא מהנות מספיק, הוסיפו עוד 2 דובדבנים רקובים, הראשון הוא מדרגות העלייה לאוטובוס, הן תוכננו מין הסתם כמערכת לסינון משתמשים לא רצויים מזן סבתות נמוכות, זקנים קצרים ואפילו חיילות זעירות קומה, במו עיני חזיתי ב-2 חיילים שמשכו יחדיו לתוך האוטובוס סבתא בניחוח תימני ובחיילת שנאלצה לטפס לאוטובוס על ארבעותיה. מזל שהיא הייתה קרבית, הנשק שלה בהחלט הוכיח את שימושיותו כמשען איתן.

הדובדבן השני משובח אף יותר: כדי לספק למשתמשים חוויה מלאת חום ואהבה, הקטינו את המרווחים בין הספסלים ובמקביל עיבו את הספסלים, כך שכל מי שאיתרע מזלו והגנים שירש מאבותיו ציוו לו גובה למעלה מ-מטר וחצי, על עקבים, נאלץ לשבת עם הברכיים כרוכות מסביב לאוזניים, שלו או של היושב לידו. לא ממש משנה, העיקר שיהיו אוזניים וברכיים כרוכות גם יחד.

וכדי להגביר עוד יותר את האטרקטיביות של השימוש בתחבורה הציבורית, דואגת המדינה גם לשעשע את הנוסעים באמצעות משחק מרגש במיוחד הקרוי: האם השב"ח הפלסטיני שבדיוק עולה עכשיו הוא סתם שמן שקר לו אימים ולכן הוא לובש מעיל באוגוסט או שהוא מתכנן לעשות קא-בום!!! באמצע הדרך?

איך אני יודעת שמדובר בשב"חים דווקא? זה קל, האוטובוס עוצר לפחות בנקודה אחת בה מתרכזים כל מיני פלסטינאים שמחפשים עבודות יומיות ולכאלה המדינה לא נותנת היתרי כניסה.

מצד שני, אם הוד עפיפונותי מכירה את הנקודות האלה, בטח גם המשטרה מכירה, או שהיא אמורה להכיר – ועדיין, הם לא עושים כלום לביעור התופעה.

נו, מילא, ככה הנסיעה בהחלט מעניינת יותר.

אדם צריך ללמוד להעריך את מה שהמדינה נותנת לו!

באמת שלא יפה מצידי להתלונן.

פויה אני!!!

הפוסט הזה הצליח ליצור אצלי פיצוץ אטומי קטן, לא משהו רציני, רק כזה שמשמיד גלקסיות שלמות.

הנה הכותבת, ולא רק היא, מצאה מי האשם באונס של בת ה-12 ובכל שאר המרעין בישין של היקום.

האינטרנט!!!

ואם לא האינטרנט, אז בטוח הטלויזיה.

ואם לא טלוויזיה, אז בטוח כל שאר אמצעי התקשורת ובעיקר הסמרטפונים המתועבים.

ואיך היא היגיעה למסקנה הזו?

א. כולם יודעים! לא?

ו-ב. עובדה שכל הילדים המעורבים היו מחוברים לאינטרנט, צרכו טלוויזיה וראו עיתונים (ראו- כי לא כדאי לקפוץ למסקנה שהם חלילה קראו משהו) וברור שהיו להם סמרטפונים (כי כידוע מי שאין לא סמרטפון לא אונס ובעיקר לא נאנס).

טוב.

אני גדלתי בתקופה בה לא היו סמרטפונים

ולא היו טלפונים סלולאריים.

מה טלפונים סלולאריים? טלפונים לא היו.

כשהתקינו ליד השיכון בו גרנו טלפון ציבורי (אחד! לכמה מאות משפחות) זו הייתה חגיגה שלמה - כולם באו לבהות בטלפון ההוא וכולם הסכימו שאכן נפלא שהקידמה היגיעה לשיכון שלנו, אבל אף אחד לא התקשר ממנו - כי לא היה להם למי - הרי גם לקרובים שלהם לא היה טלפון...

שידורי הטלוויזיה הישראלית התחילו רק כשהייתי כבר כמעט נערה וגם אז היה ערוץ 1 בשחור לבן ששידר רק כמה שעות ביום.

העיתונות הייתה סופר מהוגנת ואיש לא חשב אפילו לפרסם מיני תועבות מיניות ואפילו הביקיני בקושי היגיע לארץ.

ומה? לא היו מעשי אונס? בטוח שהיו, רק שאף אחד לא דיווח עליהם, לא בתקשורת ובקושי דיווחו למשטרה - כי עצם הדיון בתקשורת על הנושאים שבינו לבינה נחשב לתועבה.

וגם כי אף אחד לא האמין לקורבנות האונס.

ואם אני לא טועה - אונס אפילו לא היה עבירה.

ובכל מקרה - אונס של אישה ע"י בעלה או ע"י החבר שלה היה מותר מבחינת החוק ונחשב ל"מקובל" כי "זכותו של הגבר" הייתה לקחת בכוח את השירותים המיניים שהוא רצה.

ואם כבר מישהי נאנסה - היה ברור לחלוטין שהיא רצתה את זה, אחרת למה היא הלכה ברחוב? אם היא רק הייתה נשארת בבית, היא בטח לא הייתה נאנסת. 

ולא, פורנוגרפיה אינה קשורה לעיניין, רוב מוחלט של האוכלוסיה, נשים וגברים כאחד, ראו סרטים פורנוגרפיים בתקופה זו או אחרת בחייהם, ועובדה - רוב האוכלוסיה לא אנסה אף אחד.

בדיוק כמו שסרט על ארסן לופן הפורץ הנוצץ לא גרם לרוב האנשים להתחיל לגנוב, סרטים מסוג הסנדק לא גרמו לנהירה המונית אל המאפיה וספרי פנטזיה לא גרמו לאף אחד להפוך לרוצח שכיר.

העיניין הוא חינוך - ורק חינוך.

טוב, לא רק חינוך אלא חינוך והרתעה.

א. החברה צריכה לעסוק בתופעות הללו ולהבהיר מעבר לכל ספק שאונס, או קיום יחסי מין עם קטינים הוא עבירה ולא סתם עבירה אלא עבירה נאלחת במיוחד המעוררת קבס בכל אדם תרבותי.

השיח חייב להתקיים במרחב הציבורי - בתקשורת לסוגיה השונים,במערכת החינוך וגם בבתים ובמשפחות.

ב. המשפטים חייבים להתנהל באופן פתוח לציבור והענישה חייבת להיות מרתיעה.

ולא, אין מה לרחם על העבריינים ולנסות לשקם אותם, העונש שלהם חייב להפחיד את כל שאר הנערים שעלולים להגיע לביצוע מעשים שכאלה.

התמונות שלהם חייבות להתפרסם, כדי שכולם ידעו במי מדובר, מעשה שכזה חייב לגרור אחריו לפחות נידוי חברתי של המבצעים אם לא הרחקה ניצחית מהחברה.

ורק אז, אולי, יהיו פחות מקרים שכאלה.

אולי.

אבל זה לא יקרה, כי נוח יותר להאשים את אמצעי התקשורת, או את האלים, או את צריכת העגבניות (כן-כן, הייתה תקופה בה האשימו את בולסי העגבניות בהתנהגות מינית שלוחת רסן), או חייזרים או מה שלא יהיה.

העיקר למצוא תירוץ שיאפשר לא להתמודד עם הבעיה האמיתית - ההתנהגות האנושית.