הסלולרי שלי, LG חביב, החליט שנמאס לו
לחיות בתוך כיסים וכאלה והחליט להתאבד, בקפיצת ראש לתוך האסלה, יותר מ-20 שנים יש
לי סלולרי. הקיים הממוצע של כל מכשיר אצלי היה 5-6 שנים, עד שהפלסטיק התפרק לו.
ברוך האשם תמיד, הייתי מפילה אותם על ימין ולעל שמאל, אבל תמיד ביבשה,
מה פתאום זה החליט לקפוץ למים אחרי פחות משנה וחצי בשרות נשגב מבינתי, בכל אופן,
הוא עשה את זה.
וכל מה שאמר היה בלופ -בלופ.
כמו שאר העולם הנאור ומוכה מגפת ההשמנה, כל החיים שלי בטלפון העלוב
הזה, מספרי טלפון, מסרונים, עניני עבודה, ענינים משפטיים, אני בלי תכולת הטלפון –
יכולה לקפוץ בעצמי לאסלה.
אי לכך, שלפתי אותו מהאסלה, הנקייה, יש לציין. זה היה רגע של בטרם, לא
של אחרי. ולא, אין לי מושג מה הייתי עושה לו היה מדובר ברגע של אחרי. ניגבתי אותו
מעדנות, לקחתי לי כמה דקות להתאושש מהפניקה, עטפתי אותו במגבת ואצתי-רצתי למיון-סלולריים
בניסיון נואש להציל אותו, לעשות לו שטיפת קיבה, או יבוש כללי, ענא עראף מה הטיפול לסלוריים
אובדניים? בכל אופן, הייתי חייבת להציל את המידע, לגבי המכשיר, הייתי די סקפטית
בנוגע ליכולתי המנטלית להצמיד ניצול מהאסלה לאוזן שלי.
הראשון שהגעתי לפתח ארון הסתרים שלו (החנות שלו הייתה בתוך ארון!
באלוהי הירבועים המוטנטיים נשבעת לכם) הסתכל על יקירי הרטוב ופסק שהוא לא מטפל
בכאלה. הכוונה ב-LG. אפילו לא נתן לי לפתוח את הפה ולהודות שאני
רוצה את הסים, במידת האפשר את הנתונים האחרים ולהעביר הכל לתוך מכשיר חדש-דנדש.
כי, כאמור ההתלהבות שלי להצמיד לאוזן משהו ששהה בתוך אסלה, ולא משנה בכמה מגבונים אמרק
את המסכן, לא הייתה משהו.
אידיוט. ובהפסד המכירה שלו התנחמתי.
בלית ברירה שרכתי דרכי לאחד אחר שהתחיל להרצות לי על קורוזיה וכאלה.
נכון, ההופעה שלי לא הייתה מרשימה במיוחד וגם גררתי אחרי עגלת שוק – מה שלא מוסיף
שיק מתוחכם לאף אחד. אבל עדיין, נפגעתי נפשית, מי הילד הזה שיסביר לי על קורוזיה?
סביר למדי שאני יודעת יותר ממנו על קורוזיות למינן, אם כי לא על פתיחת ברגים של
מכשירים סלולריים.
מה עוד שבשביל לפתוח ברגים צריך קודם לראות אותם, ואיך לומר את זה, הקטע
הזה כבר מתקיל אותי. חוצמזה, הוא רימה, הוא השתמש במברג מגנטי או עם פטנט אחר
שמחזיק בברגים, לי אין כזה.
ז"א אולי יש, רק שאין לי מושג איפה וזה שווה ערך לאין.
בקיצור, הוא פתח אותו וייבש אותו. הטלפון אמנם חי, את המסרונים אי
אפשר להעביר, את שאר הדברים כן.
ו-כמו שכבר החלטתי – קניתי חדש.
ולא, ממש לא הסתדרתי איתו, כאילו, ידעתם שצריך להוריד מקלדת בעברית?
אני לא ידעתי. מבחינתי מקלדת עברית הייתה משהו שתמיד היגיע ביחד עם המכשיר.
מזל שאחת הצעירות בעבודה לקחה אותו והתעסקה איתו איזה שעתיים. אם היא
צחקה עלי, היה בה מספיק רחמים לעשות את זה הרחק מאוזני, שגם זה משהו, לא?
הצרה שכעת יש לי כל מיני אפילקציות שהסתדרתי טוב מאוד בלעדיהן, כגון
וואצאפ.
וקנדי קראש. יש לי קנדי קראש.
וכך, באיחור ניכר ולא אופנתי בעליל, הצלחתי להתמכר לקנדי קראש. כאילו
בערך, אני לא משחקת שעות ואני מסרבת בכל תוקף להוציא כסף על העניין, כי יש גבול
לכל תעלול ונכון שיש לי נטיה להתמכרויות, אבל, בשלב זה הצלחתי לשים את הגבול בקנדי
קראש. 7 ימים מאז החלפתי את המכשיר, 6 ימים מאז התקנת המשחק ואני לא משחקת יותר
משעתיים ביום.
וטוב, בכל הישיבות עם מדד השעמום הגבוה. במחשבה שניה, יש לי הרגשה
שעוד אברך את הקנדי קראש וכל צאצאיו, החוקיים והבלתי חוקיים כאחד.
ואני תמיד יכולה לטעון שככה אני נלחמת באלצהיימר, עובדה, חוקרים גילו
שמשחק במשחקי מחשב/סלולרי במשך 10 דקות ביום מפחית את התפתחות האלצהיימר.
מאידך, כמו כל המחקרים, בהחלט יתכן שמי שהסכימו להשתתף בו והסכימו
לשחק במשחקים הללו מראש מועדים פחות ללקות באלצהיימר. כי מבוגר צריך להיות די לא
נורמטיבי כדי להסכים להתנסות בזה בכלל. אם זה כך, אני יכולה להיות רגועה, נורמטיבית
זו לא אני.
בסה"כ מיליוני שנים שרד המין האנושי בלי סלולרי בכיס, נכון, היו
כל מיני פטנטים אחרים לדבר עם חברים, כגון טופי טמטם, מדורות, איתות בעזרת מראות,
יוני דואר ואפילו דואר ישראל בתקופה בה הצבי שלו עדיין לא נפל חלל על במותיך
ישראל.
הסתדרנו.
נכון, כשבחור היה לוקח את מספר הטלפון שלי ומבטיח שיתקשר, לא הייתי
יכולה להתרחק מהטלפון במשך ימים וכל ביקור תמים בשירותים היה מלווה בחרדות של מה
אם עכשיו בדיוק הוא יתקשר. מאידך אפשר היה לערוך קניות בסופר בנחת, בלי שדודה
פרומה תבלבל את המוח על החתונה של דוד תנחום שנערכה בטשקנט לפני 62 שנים ולא
היגישו בה מלפפונים חמוצים! או אולי דווקא כן היגישו מלפפונים חמוצים וממתי מגישים
מלפפונים חמוצים בחתונה? מהות השערוריה המדויקת עדיין לא התבהרה לי. ובלי לשמוע 3 נשים שונות נוזפות בילדים שלהן ו-5
נשים אחרות מתלוננות על הילדים שלהן – הכל בטלפון, בקולי קולות, כדי שכו-לם ישמעו.
אף אחד לא התקשר בעניני עבודה ב-03.00 לפנות בוקר, כי אם הוא ער, למה שמישהו אחר
ישן?
אפשר היה גם לשבת בבית קפה עם חברה ואשכרה לדבר עם החברה שמולך, במקום
לדבר עם החברה שכרגע נמצאת בסקי בחרמון, ואילו עם החברה שמולך לדבר כשיושבים
במסעדה עם החברה ההיא מהסקי בחרמון, אחרי שהיא תחזור מהסקי כמובן. מה אומר? החיים
היו הרבה יותר פשוטים אז, בימים הקדומים ההם. לפחות היה קל לזכור עם מי מדברים בכל
רגע נתון.
אף אחד לא סימס באמצע הלילה "ערה?" כדי שהצפצוף של הסמס
יעיר אותי ואז אוכל לענות "כן", או להשליך את המכשיר מבעד לחלון,
לבחירתי.
וכמובן, לא הייתי רדופה ע"י קנדי קראש.
לא היה בכלל קנדי קראש. לעומת זאת היה סוליטר, עם 2 חפיסות קלפים.
שלקחתי איתי לרוב המקומות. במחשבה שניה, הן שקלו יותר מהסלולרי. אז אולי הקידמה כן
טובה.
לפחות במניעת כאבי גב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
