היומן

יום ב', 3.5.04

בתנ"ך היה הכל בסדר, אבל השארתי את הספר שלי [של אנגלית. הייתה חובה לקרוא בכל שיעור רבע שעה בספר באנגלית. אני הבאתי פראצ'ט. שוויצרית] בבית, אז ב'6 [המורה לאנגלית] כעסה עליי.

עכשיו ב'6 רושמת כל מיני קשקושים של past simple על הלוח, וגם מחברת אין לי, אז אני לא יכולה לרשום, וזה מעצבן.

י' ביקשה שאני אלמד אותה להכין צמידים, אז התחלתי ללמד אותה, וההפסקה נגמרה, אז זה מעצבן, ועכשיו אני באנגלית.

כל הבנות אהבו את העטים שלי, וזה מאוד נחמד [היו לי עטים בשלושה או ארבעה צבעים שהייתי מחליפה ביניהם מדי פעם].

עכשיו אני צריכה להעתיק.

ביי.

אנלוגית -

סיימתי להעתיק והבאתי לב'6 את הדף. עכשיו אני ליד מדעים מחכה שההפסקה תתחיל או תסתיים, או שאני אלך לחדר המחשבים.

ביי.

אנלוגית.

יום ד', 4.5.04

השעה 7:22

האוטובוס עוד לא הגיע ואני מודאגת. בוזי הגיע עכשיו לתחנה.

ג'74 התיישב. איכס.

אני לא מאמינה שאני עדיין שורדת פה.

זה נוראי, למה אני חייבת לשבת לידו.

מקווה שישתפר בקרוב ושיעבירו אותי ליד ש'74.

ע'6 לא הסכימה שנעשה תאטרון רחוב, כי "אנחנו צעירים מדי", אבל היא הסכימה שעוד שבועיים ניסע ל- ונעשה משהו.

ג'74 הגיע, ואני צריכה ללמד משהו את א'74.

ביי.

אנלוגית.

-

כל האנשים מדברים וזה מעצבן. כולם מקרבים את השולחנות וזה עושה המון רעש.

משעמם לי.

ביי

-

עדיין משעמם לי, והיד שלי כואבת כמו לא-יודעת-מה.

גם יש לי כאב ראש  נוראי.

ג'74 כל הזמן מרעיד ת'רגליים שלו, כאילו לא-יודעת-מה, אבל זה לא נראה טוב.

יום ד', 5. 5.04

שוב שכחתי את הספר שלי בבית. לעזאזל.

אני שונאת כשזה קורה לי.

אני צריכה לזכור לקחת אותו בתיק שלי כל יום וזהו.

ב'6 עוד צועקת על כמה ילדים סוררים, אז עכשיו אני אפסיק.

ביי.

אנלוגית

-

אין לי שמץ של מושג מה השעה, וזה גם לא ממש אכפת לי.

אני בשיעור ספורט עכשיו, ואני רוצה כבר ללכת. נורא מעצבן פה, ואני רוצה הביתה, לגלידה שלי.

אחרי זה אני אכין גם גלידת תותים, וזה יהיה טעים. אני רק מקווה שזה לא יהיה קשה כמו גלידה הבננה-מלון-שוקולד...

היא דווקא יצאה טעימה.

;) אנלוגית

י'6 מפטפט

בלה בלה בלה...

זה נורא מרעיש, ובא לי לישון.

מה אני אעשה עכשיו?

מה הקשר לצמחי החורף? אני רוצה לעשות את האחד עם הנמלים, כי מי יודע, אולי נצא החוצה?

לא יודעת, אבל מה שבטוח, אני עם אטם. זה כזה כיף לעבוד איתו, כי הוא כל הזמן חושב לשחק במחשב וכאלו, אז לפעמים גם אני רוצה, ואז אני נשברת, וגם משחקת, אז זה נחמד...

ביי.

אנלוגית

-

שלום, מה קורה?

אני... אני קיבלתי...

100! 100 עגול!

במבחן במדעים!

אתה מאמין?

הא? אתה מאמין?

בה-ביי!

שלך...

ה-כינוי-

יום ה', 6.5.04 [יו, תאריך מגניב.]

בוזי כבר הגיע, והוא כזה, "היום יש החלפת דמויות," [בD&D], ואני, "אני יודעת." איזה צחוקים.

מה באמת תהיה הדמות שלי?

לא יודעת.

ביי.

-

איזה שיעמום פה. ז'6 [המחנכת] הגיעה לכתה וכולם מחכים שכולם יגיעו לכיתה.

ממש משעמם. למה ג'74 חייב לשבת ככה?

אני עדיין קצת דואגת לדמות שלי, כאילו, איך אני אבנה אותה? [לזה את דואגת?]

לא משנה...

ביי.

-

שלום.

ביי.

סתם, איך מאלפים מחשב? אני יכולה לדמיין לי...

"שב! ארצה! הלו? למה את לא יושב?"

חחח [איכס. מזל שנגמלתי]... זה מצחיק.

ביי.

-

שאלום!

מה קורה?

משעמם לי.

מה, גם לך?

אה, אוקיי.

ביי

-

ג'47 מסריח

I reast my case

ביי

-

אני לא יכולה לנשום! לעזאזל! הוא לא שמע על הגיינה?

"לגולאס הלך בנונשלנטיות ונפל...

השרוכים שלו היו פתוחים."

[שורה מתוך פיק שכתבתי עם ש', לא זוכרת איזה.]

יום ד', 12.5.04

בדיוק הגשתי את העבודה שלי באנגלית על mermaid, וגם הבאתי את החלק היצירתי.

איזה מזל ששמרתי אותו בתיק.

יום ה', 13.5.04

"לא, לשניים מהם אין חולצה כחולה, לטיל [אם אני זוכרת נכון, היו שני תאומים בכתה ט'-גיל וטל. הדרך הרווחת להתייחס אליהם הייתה בתור "טיל"] יש!"

שיהיה, בוזי. שיהיה.

מה שתגיד.

יום א', 16.5.04

כולם פתאום רבים על כח מיני דברים, ואני מקווה שיעבירו אותי ליד ש'74, למרות שגם א'74 בסדר גמור, אבל אני רוצה לשבת ליד ש'74.

-

בסוף אני אמורה להשאר ליד א'74, בגלל שכולם רוצים לשבת עם ש'74 [כי היא בדיוק חזרה משנה בארה"ב, והיא מגניבה]. זה לא אכפת לי.

מתימתֶה מתמטיקה

מתמטיקה מה.

-

אני לא יודעת איך לעשות את הרקע, וש'74 כל הזמן מפריעה לי. איזה עיצבון.

לה לה טרללה.

יום ג', 18.5.04

היינו צריכים לעשות הצגה על איזשהו חפץ שלקחנו קודם, ואני לקחתי פעמון כזה כמו של ליצנים, ואמרת כזה לע'6, "אני אהיה ליצן חצר שלא רוצה להיות ליצן חצר!" [אחרי קריאה של אחיות הגורל של פראצ'ט]

אז לכולם היו הצגות כל כך יפות, וכל כך מקוריות וכל כך מצחיקות ואני כבר ידעתי מה אני אעשה, אז לקחתי את הפעמון לפני ההצגה ושמתי אותו בארון הזה עם החורים מאחורה, וכשהגיע תורי, אז חיכיתי כמה שניות באחד הפתחים שליד הבמה ונשמתי, ואז הלכתי כזה לאט, ועליתי על הבמה, ולקחתי את הפעמון מהחור באיטיות כזאת לקצה השני של הבמה, ושוב נשמתי, ועשיתי רעשים עם הפעמון, ואז שמתי אותו על הכוננית עם החורים מאחורה והתחלתי להסתכל עליו, כאילו אני שונאת אותו, ונגעלת ממנו, וכל מיני כאלה דברים, ואז המשכתי להסתכל עליו, ולא היה לי מה להגיד, אז אמרתי לע'6 שאין לי עדיין הצגה שלמה, ושאני רוצה להיות בסוף, אז היא הסכימה. [המשפט הכי ארוך שכתבתי אי פעם, אני חושבת.]

כשהגיע שוב תורי, עשיתי את אותו מה שעשיתי קודם, אבל עכשיו כן היה לי מה להגיד, אז שמתי את הפעמון על הכוננית, ופשוט התחלתי להסתכל עליו, וכבר עלו לי דמעות בעיניים, וידעתי מה להגיד, אבל לא הצלחתי אפילו לפתוח את הפה, והיה לי כל כך הרבה מה להגיד: "אתה הרסת לי את החיים," הייתי אומרת לו, לפעמון. "אני רציתי להיות נגר, או נפח, או שוטר. רציתי לו לדעת מה אהיה."

הייתי ממשיכה את זה, אבל זה בא לי רק אחרי שאני מתחילה.

אז אמרתי לע'6 שאני לא יכולה להמשיך עם התרגיל, והיא אמרה שזה בסדר, ושהפוטנציאל שלי יפרוץ בשנה הבאה [לול, אני לא זוכרת את הקטע הזה], ושהדברים הכי טובים יוצאים מזה שאין מה להגיד, וכולם התחילו למחוא לי כפיים, כאילו שהם חשבו שזה היה חלק מההצגה [בעקרון, סביר להניח שהם חשבו שאני מוזרה], ואז התחלתי לבכות, וע'6 אמרה על כל אחד איך היה הבחינה, כי זה היה בחינה, שכחתי להגיד, ולי היא אמרה שוב את כל הדברים האלה וכל האחרים הגיבו, והם אמרו שהם לא ידעו מה יהיה ההמשך.

וגם אני לא ידעתי.

ואז הלכתי להביא את הדברים שלי מהכיתה ופשוט התחלתי להתפרק, אז הלכתי לדשא שליד תרבות [בניין בביה"ס שבו למדתי בחטיבה], ונשכבתי עליו, וכמה בנות, ביניהן א'75, שאני די לא סובלת אותה, אז הן באות כזה, "מה קרה? מה קרה?" ואני אמרתי להן שיעזבו אותי, ול'74 אמרה להן שאיך הן היו מרגישות וכל זה, ושיתרחקו ממני, וכל כך אמרתי לה תודה בלב, ועוד א'74 נשארה, ואז היא הלכה, ונגמרה ההפסקה, אז הלכתי לשיעור תרבות והתחלתי לכתוב את זה ביומן שלי, ואז ז'6 נכנסה, וביקשה לקחת אותי, והיו לה את התמונות שלי ביד, והיא רצתה לדבר איתי, אז דיברתי איתה, ועכשיו אני בחדר המורים של תרבות, כותבת את זה, וכרגע נגמרו לי המים בכוס שז'6 מילאה לי, אז אני אמלא מהבקבוק.

שעה: 11:04

[באמצע בין שני הזמנים: יומן מספר 3.5

יום א'

בשעה 6:10 התעוררתי, כשאמא שלי נכנסה לחדר. התחלתי להתלבש ולעשות כל מני דברים בסיסיים שעושים בבוקר. (אתם יודעים, לצחצח שיניים וכאלה. זה לא ממש מענין)

כשקמתי נראיתי בערך ככה-

-אילוסטרציה של כמה גרוע נראיתי-

לא הספקתי אפילו לארוז אוכל, כל מה שהיה לי זה מסטיקים. הרבה מסטיקים. יצאתי עם אמא שלי למכונית והגענו למרכז [המסחרי], וסוף סוף קיבלנו עניבות [של מעבר משכבת ז' לשכבת ח' בצופים. או כאלה של ז']. ד'6 [המדריכה] תלתה אותן על כל מיני מקומות בתוך המרכז, והיינו צריכים למצוא אותם.

כל מה שנשאר לי זה אחד על שלט ממש גבוה, וכשקפצתי להגיע אליה- נדפקו לי האצבעות.

עלינו לאוטובוס, וא'76 התישב לידי (בע :S), אבל היה פנצ'ר. נאלצנו לחכות בחוץ שלוש שעות עד שתיקנו אותו ונסענו.

בנסיעה קראתי ספר של "אמבר בראון", אבל סיימתי אותו תוך שניה, אז שמתי את החאקי על הראש ונרדמתי. כל פעם מישהו (א'76) משך לי בחאקי אז נתתי לו מכה קטנה שיפסיק.

ואז המפגר הזה נותן לי בוקס לפרצוף.

אחרי כמה זמן הגענו אל המחנה, והתחלתי להסתלבט [לול] בו, לשתות מהברזים המאגניבים שכתוב עליהם- מי-שאול (מים)' ו'נקטר האלים (מיץ פטל)'. אז לקחתי מהמיץ פטל, ולהפתעתי- זה היה טעים.

אז הלכנו להירשם ואחרי זה נתנו לנו לאכול מה שהבאנו, אבל אני לא הבאתי שום דבר לאכול, אז הלכתי אל המיץ פטל.

והיה תור ענקי, אז הילד החמוד ההוא (אררר |מאוהב|) פתח וסגר לכולם את הברז והוא כזה מקסים עם התלתלים שלו, ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, אררר... :) אז בואו נקרא לו קובי.

ואז התחלנו לבנות את המחנה שלנו (כמה ערסלים- שעוד לא סיימנו- ומלתחה, שדווקא עמדה ממש טוב) והיה כיף כל הכפיתות האלו.

אחרי זה היה לנו מסדר והלכנו לאכול. האוכל דווקא די טעים-

יחסית לצפונבורי.

היינו צריכים לשטוף כלים (בע), אז שטפנו כלים (אהמ) וכל הזמן התנגנו ברקע שירים של משינה, אז היה מגניב (ש' בטח הייתה משתגעת [כי באותה תקופה היא הצהירה שהיא שונאת את משינה, בלי אפילו לשמוע שיר שלהם]).

אחרי זה הלכנו להתקלח ולישון. המים היו ממש ממש ממש ממש קרים.

אני מתכוונת לזה. קפואים ממש.

השירותים הכימיים היו ממש מסריחים.

וזהו.

יום ב'

התעוררנו ממש מוקדם, אבל הבנים כבר לא היה בשקי השינה שלהם. ד'6 הסבירה שהם הלכו להתקלח כי אתמול בערב הם לא התקלחו (כמה חבל :/).

היה לנו בסדר (אך משעמם מהרגיל- יש לציין) ואז הלכנו לאכול ארוחת בוקר- קורנפלקס עם לא-מספיק-חלב-ויותר-מדי-סוכר וסלט. וגם תה. יאם.

אחרי זה המשכנו לכפות עוד קצת. איזו מילה מאגניבה- לכפות. כפיתה-כפתו-אכפות! מוהא הא הא הא!

ואז ד'6 לקחה אותנו ליער ועשתה לנו חידון על כל מיני דברים במיתולוגיה המצרית (זה היה בסדר). ואז המשכנו עוד קצת לכפות, וד'6 אפילו לימדה אותה להכין את המקרמה (הרשת של הערסל). ואז סוף סוף סיימנו את הערסלים (יש! :P). את רוב היום בילינו במשמרות על הערסלים.

בערב היה לנו ערב גדוד, אבל האחווה השניה לא הגיעה, ובכל זאת עשינו מה שהיינו אמורים לעשות.

יום ג'

העירו אותנו בבוקר, והלכנו למסדר ולאכול. אחרי זה היה לנו יום שבט, שהיה ממש כיף, וכיתות ט' הדריכו אותנו והיה ממש מגניב. לא קרה הרבה ביום שלישי.

יום ד']

יום ד, 1.9.04

שיואו, אני ח'טניקית!

ז'ניקים כבר לא לרמה שלי! הא!

:P

4.2.05

"חייו הציבוריים היו צריכים להסתיים כאשר עזב את החצר;  כמה חסר טאקט מצידו למות ולמשוך כך תשומת לב נוספת לעצמו..."

[ציטוט מתוך הרואים למרחק, רובין הוב.]

-

אכלנו ארוחת ערב.

יהוני: "אני לא אוכל את הסלט הזה, יש בו פלפלים."

אמא: "טוב, אז תאכל פשטידה."

יהוני: "היא לא טעימה לי."

אמא: "אז מרק."

יהוני: "טוב!"

ואז הוא מוציא קערה. קערה לקורנפלקס. זה לא אומר לכם הרבה? קערה מקרמיקה.

לא שינו הפצרותי הרבות שיקח קערה אמיתית, והקערה התפוצצה במיקרוגל.

יופי. זה ילמד אותך לא לאכול מרק בקערות של קורנפלקס.

הא! (לךָ, יהוני אכזר!)

-

מאה מושגים.

לא מבינה למה צריך את המקצוע הזה בכלל. מיותר לגמרי וחסר חשיבות. זה נורא שלומדים אותו דבר רק כדי שנתחרה אחד בשני. איכס.

-

נאם, הבחנתי שמתופפים זה עם חמוד (שניים מתוך שלושה, אני מכירה שניים, השלישי לא כל כך). מומין, הוא האחד מתוך שלושה, כמובן [שלא חמוד].

גם אנשים מ-. יש להם מראה של "אני-טיפש-וזה-מה-שעושה-אותי-חמוד". לא יודעת איך זה הגיע אליי בכלל, אבל הנה לכם.

"אדם"- רמז, שניהם מ-.

[אחד מהם הוא אטם האגדי, השני הוא א' האקס לעתיד דאז.]

אני נמנעת משמות כי אחרי זה אנשים שואלים אותי דברים. אע!

ביום שני, לפני היציאה לבריכה, הייתי אצל ש' ושיחקנו בסימס 2 החדש שלה. זה היה כיף. עשינו משפחה משלי, ביניהם ליסה ואדם הטינאייג'רס, וזוג הורים שישגיחו עליהם. בעוד אני בוחן[ת?] את אדם- על פניו, מראהו ובגדיו, הבחנתי בחרדה שהוא דומה כל כך לא', שאפילו ש' צחקה עליי.

זה היה באמת מפחיד.

אל תתפסו אותי במילה אבל.