היומן

-אין תאריך-

יהוני התעורר, בדק במהירות איפה הוא נמצא (יש לו כשרון להיות עירני מתוך ישנוניות- כשיהיה גדול יוכל להיות מרגל), ורטן, "עוגיה." בעודו מושיט את ידו לשלוף את האוצר הבלום (ללא ספק) מתוך הקופסא. חיוך דק עלה על שפתי, והבנתי שאני באמת נכנסתי עמוק לתוך כל העניין הזה. "עוגיה," מלמלתי בחיוך דבילי. בדרכנו למכונית, ביקשתי (התחננתי) מאמא שתשים פוגי. כבר שבועיים שאני מבקשת ממנה לשים, והיא לא מסכימה. שמה. במשך חצי שעה, החיוך לא יורד משפתיי, אפילו בשיר העצוב והיפה על המנוולת. אני סתם משתטה, אני יודעת. אני מרגישה כמעט (אבל לא בדיוק- אין תחושה חמקמקה שכזאת) שיש לי משהו שאני יכולה לקרוא לו שלי. שלי באמת, ולא בכאילו. זאת הפעם הראשונה, על אמת. א' לא היה שלי וידעתי את זה. הוא לא היה של אף אחד- רק שלו ושל הרחמים שלו לעצמו ולזולת. אני קצת כועסת, וקצת מרחמת עליו (כמובן) שרימה אותי ככה. אני גם קצת כועסת על עצמי, אבל זה סיפור שאני לא מתכוונת להיכנס אליו יותר, וזהו. עם הברווז זה היה אחרת; לא התכוונתי שזה יקרה (כמובן שלא הייתה לי התנגדות, אבל...)- זה קרה מעצמו. כמו באורח פלא, פתאום כולם גורמים לי להרגיש מטופשת, כי אני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק על היום שזה התחיל (תהיה שמח מזה, ברווז- אין לנו יום שנה (אחרי חודשיים התברר לי שיש לנו- העשרים ושבעה בחודש)], או איך לעזאזל זה קרה בכלל. אני מרגישה מטופשת. בגלל שפחדתי לעשות משהו, וגיליתי שלא הייתי צריכה לעשות כלום. אחרי שבועיים של מחשבה מעמיקה (אני נשמעת יותר מדי כמו א' ביום המטופש ההוא ><), הבנתי שאני פשוט שמחה. זאת תחושה חמקמקה שכזאת, שאני לא מכירה כ"כ טוב (no one does...), ולקח לי קצת זמן לצפות אותה. אני שמחה.