היומן

13.8 [כנראה]

   לישון, גאדמיט! למה, לכל הרוחות, זה כ"כ קשה להירדם דווקא בלילה שחשוב שאישן בו? האם אני כזאת טיפשה שאני לא יכולה להירדם כשאני עייפה? אני חושבת יותר מדי. זהו. (זה נשמע כמו הקטע באמדיאוס שהקיסר אמר למוצרט שבאופרה שלו יש יותר מדי תוים. "Take a few, and it would be perfect". פפפף). משעמם לי כ"כ שאני כותבת את האותיות הלא נכונות. איך זה שבני אדם לפעמים חושבים על משהו אחר ממה שהם כותבים, ואז זה מחלחל לכתיבה שלהם, והיד שלהם כותבת באופן אוטומטי מילים שלכאורה לא נשמעות/דומות בכלל למילה המקורית? [בדיעבד: תסמונת האצבע הזרה.] זאת הייתה שאלה ארוכה. אני מניחה שזה משהו פסיכולוגי.

   די! לישון כבר! לישוֹוֹוֹוֹוֹוֹן! החוֹלַמִים האלה מעצבנים אותי!

פפפף. להפסיק לחשוב ומיד!

   לילה.

13.8

   יום מתיש.

קמתי ברבע לשבע בבוקר, כדי שאוכל להתלבש ולהתקלח (לא בהכרח בסדר הזה). לבשתי את השמלה השחורה והמאממת שלי (היא קצרה באופן מגוחך ויש עליה הדפסים מגניבים- אין מה להוסיף על זה), ואני ואמא יצאנו לעכו.

   הגענו בשעה שמונה ורבע בערך. טיפה לפני שאמא עצרה, זיהיתי דמות יושבת שהייתה בפוטנציה להיות רנימן. בטוויסט עלילתי מפתיע, צדקתי. זה באמת היה הוא. ניסינו למצוא מה לעשות עד שיפתחו את הקופות לכרטיסים (בתיאוריה בתשע, במעשי בערך בעשר וחצי). אז בידרנו קצת את אחד מהמתנדבים שישב ושמר שלא יכנסו מאחת הדלתות, והצלחנו לשכנע את המתנדב שלידו שיבקש אישור לכך שנשב שם. בצל. זה הצליח.

   בערך בשעה תשעה (ושתי דקות), שמנו פעמינו אל התור, כשגילינו שעוד אין קופה. לא יכולנו לחזור אל הצל, כך שאספנו כמה בנות משועממות, ולימדנו אותן ג'אנגלספיד. היה כיף, למרות שלא היה צל בשום מקום, והיה חם בצורה מטורפת.

   סוף סוף, התור התכווץ! מספיק בשביל שנעמוד בו, לפחות, וזהו המונח שלי. וזה יופי. קנינו כרטיסים (בסופו של דבר) ונכנסו פנימה. תעיתי בין הדוכנים (שהייתה בהם הרבה מנגה מאוד מעניינת, אבל יקרה לכיסי), וחזרתי אל תוך האולם, שם שיחקנו עוד ג'אנגלספיד. היה משעשע, אך מיצה את עצמו. למען האמת, חלק גדול מאוד מהזמן בילתי בניסיון להתחמק מרנימן, שבאופן מפתיע (NOT) הפך להוויְ מציק ומעצבן קמעה, שנדבק חזק (כמה ימים לפני זה, הוא התקשר לשאול אותי אם אני באה כשת' הייתה בביתי. אחרי השיחה, אמרתי לת', "זה אחד שהחליט לגרור אותי לכנס. הוא כנראה רוצה להכיר* אותי." "אה, אבל את רוצה להכיר אותו?"

...

"לא, לא ממש."

*הכוונה היא שנפגשנו פעמיים בלבד, ואנחנו לא מכירים, אבל גם כנראה שהוא רוצה לבלות איתי הרבה).

   כמה זמן אחרי זה, הכרתי כמה אנשים חדשים, וגם גיל היה בכנס. זה היה מאוד מפתיע, הוא גם צץ בכל מיני מקומות בלי ששמתי לב. לבסוף, באקט של בריחה, הלכנו לאכול פיצה (הלכנו=שנינו. לאכול=גיל). בגלל שמסתבר שאני אוהבת פטריות כמעט בכל דרך חוץ מעל פיצה, לא שנוררתי ממנו. רנימן התקשר כדי לשאול איפה אני. ניסיתי לנפנף אותו אבל לא עבד. אמרתי שאני תיכף חוזרת. עומף התקשר אז. הוא הודיע במפתיע שהוא בכנס, וחזרנו למקום. באמצע הדרך גילה גיל שהוא לא שילם, ונאלץ לחזור (בשביל לשלם, כמובן). וכך נותרתי לבדי. נכנסתי למתחם, והבטתי סביבי. פתאום, מבין האנשים בתור לאכול, התגשם לו עומף, והטיח בי שהבטתי במקום חמש עשרה פעמים עד שראיתי אותו (שקר גס!). הוא חלק איתי את רגשותיי בקשר לרנימן.

   קניתי סיכה אצל רמי, וזיהיתי את תום מ- שם. קראתי לה כמה פעמים, אבל היא לא ענתה לי :(. אחד העוזרים (שגם לו קראו תום) שאל אם אני רוצה להכין לי סיכה (ב-12 ש"ח! מחדל), והבעתי את הסתייגויותי תוך הצצה בארנקי הריק כמעט לגמרי ממטבעות.רמי נחלץ לעזרה ואמר שיתן לי פרוטקציות (או פריווילגיות? לא עקרוני...), אבל בכל מקרה לא היה לי רעיון, אז סירבתי בעדינות. "אבל תזכור שהצעת לי בפעם הבאה." אני מזהירה אותו ופונה ללכת עם עומף ויעל לפיצריה/ים.  בים/פיצריה היה כיף, וככה. הגיע הזמן ללכת. חזרנו למתחם הכנס, התעכבנו קצת (כי רנימן עיכב אותי, וכי רציתי להיפרד מתום, וכי ככה). אמא קצת כעסה, אבל זה עבר לה, כמובן :P (אני צריכה להפסיק לקחת אותה כמובן מאליו... XD).
   ואז חזרנו הביתה.