היומן

יום רביעי, 10.10.07, 0033

   משעמם לי, כ"כ. ממש בא לי לארגן יציאה של כפרניקים, ברצינות. אני לא חושבת כבר על הקונספירציה המחורבנת, ואני כ"כ לא מאמינה שבכיתי אתמול. כמה gay מצידי. אני עייפה אבל לא מספיק (ניחוש גס [מה?!]) שאני [?] בשביל להירדם. אני חושבת שפשוט יום אחד אני אלך אל ד"א ואומַר "תגיד, אפשר להתחיל איתך?"

[שקר גס, אני לא אעשה את זה.]

יום שישי, 12.10.07, 724

   אני מניחה שעד כמה שאני לא רוצה שזה יהיה ככה, העניין עם ד"א כן מטריד אותי חשוב לי. בגלל, שהפוטנציאל נראה לי מבטיח מדי מכדי להתבזבז. בכלל, אני רוצה לשמח אותו איכשהו, הוא תמיד נראה לי עצוב. אם כי, יכול להיות שזה רק בגלל שכל העניין הזה מעציב אותי כרגע [היי, זה דווקא ניתוח ממש מעמיק של השלכה וכל זה. מדליק]. אני כבר לא מתעסקת בזה כ"כ (בכלל), וזה עושה אותי טיפה מאנית-דיפרסית בקשר לזה (מצד אחד תמיד גורם לי לחייך, מצד שני אני מזכירה לעצמי שאין לי שום סיבה לחייך בגלל זה).

2105

[אזהרה: טריגר רציני לכל הצרות שהיו לי בשנתיים האחרונות.]

   תראו אותי. כל דבר שאני נוגעת בו נהרס. המגירה עם הציוד שתקעתי לפני חודש, המחשב, שברוב כשרוני, הצלחתי לקלקל חודשיים אחרי שקנינו. הכל. אפילו לוכד החלומות שהכנתי הסתבך רק בגללי, ואי אפשר יהיה לתקן אותו עד שאחזור לאבא (בעוד שלושה שבועות?)[מה שמזכיר לי באמת לתקן אותו סוף סוף]! מה גורם לי לחשוב שזה לא יימשך גם בחיים האמיתיים שלי? אני לא רוצה להיות זאת שצופה בכל העולם מתמוטט לנד עינייה רק בגלל טעות מטופשת שעשתה [טוב שאת לא דרמטית].

   אולי אני מסוכנת מדי לחיים האלו, צריך לשים אותי במוסד מחורבן באחורי סורג ובריח. להרחיק אותי מכל הדברים החשובים, שלא לדבר על ד"א- אליו אסור לי, כנראה, להתקרב בשום צורה שעלולה לפגוע בו. למה אני כ"כ כפייתית לגבי מישהו שאני לא מכירה בכל מקרה? מה הקטע שלי, כמעט לא הייתה לי שיחה רצינית אחת (אם בכלל) איתו, למה אני לא מנסה אפילו לעשות שום דבר? לא יכול להיות שהמצב שלי עד כדי כך מגוחך, שאני לא יכולה להתקרב למישהו רק בגלל שלשם שינוי אני רוצה לעשות זאת. כוסעמק.