היומן

יום שבת, 29.3.08, 2248

   הלוואי שהייתה הנסיעה שיודעת הכל ומשיגה את כל מה שהיא רוצה. הלוואי, הלוואי, הלוואי.

יום ב', 31.3.08, 1223

   מעניין אותי איך זה להיות במצב שכל החושים לא עובדים, כי אין להם על מה לעבוד (חושך מוחלט, אוזניים סתומות לגמרי, לא לדבר). אני רוצה להסתובב יום שלם עם אוזניים עצומות ומכוסות בבד כלשהו, ושאנשים יובילו אותי לכל מקום (אולי הוא 3>), אבל לא נראה לי שאפשר לעשות את זה. אולי רק לשעה? לא יודעת. אוף.

   אני באמת רוצה להיות מנותקת מהעולם כרגע, כי אני בטוחה שזה יהיה טוב יותר מאשר המציאות.

יום ב', 28.4.08, 2221

   זה לא הוגן.

לא הוגן שכל זה קורה דווקא לי, דווקא עכשיו, בדיוק על הדקה המסויימת הזאת. הלוואי שיכולתי לכעוס עלייך, הלוואי שיכולתי לשנוא אותך, הלוואי שלא הייתי צריכה להרגיש בשביל כל העולם בכל רגע פאקינג נתון.

   כוסעמק, כוסעמק, כוסעמק! אבל מה שאני מרגישה זה לא כעס, או שנאה- אפילו לא רחמים. כל מה שיש לי זה עצבות ותסכל. אני עצובה בשבילך, ומתוסכלת בשבילי כי אני עצובה בשבילך. זה כ"כ מטומטם. לא ידעתי שזה הרבה יותר כואב כשעומדים בצד השני. זה לא אמור לכאוב.

   כל דבר שתגיד עכשיו יגרום לי לבכות. אתה יודע את זה, נכון? בגלל זה סגרתי את השיחה המחורבנת.