היומן

8.5.06

תאמינו או לא, אבל רע לי.

ממש רע לי. וזה לא כאילו לא היה לי רע אף פעם בעבר.

אלא, שעכשיו זה יותר. יותר רע לי. קרוב לוודאי שלא הכי רע- בטח יכול להיות גרוע יותר- אבל אני לא אפתח פה.

זה פשוט, שאין לי כח יותר. נמאס לי לנסות להרכיב את החיים שלי מחדש בכל פעם שהם מתפרקים. נמאס לי לגלות בכל פעם מחדש שזה לא עוזר. גם את הסימנים של ההדבקה אי אפשר משהו להסתיר. נמאס לי להתעצבן ממה שאנשים אחרים אומרים לי, נמאס לי לנסות לעזור לאחרים בחיים המטופשים שלהם גם כששלי לא בסדר. נמאס לי לענות את עצמי עם המחשבות המטומטמות שלי, ממש נמאס לי לחשוב על א' בלי הפסקה [למרות שזה יורד בהדרגה מ"בלי הפסקה" ל"קצת פחות מיותר מדי"], נמאס לי לגרום לעצמי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות.

נמאס לי שכועסים עליי בגלל דברים שעשיתי רק מתוך כוונה לעזור, ונמאס לי שמנסים לגלות למה אני עצובה.

נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי!

בא לי פשוט לדפוק את הראש בקיר עד שאני אמות.

בסביבות 23.5.06

This was the best day of my life!

לא.

היום עוד התחיל בסדר, הלכתי לכאילו-חזרה של דרמה (לא עשינו כלום חוץ מלשנות את הטקסט), על שיעור שבמילא לא היה חשוב. אז, היה צוות כתיבת דיסק, דבר מיותר ומטומטם לגמרי. בתרבות החלטתי התחלתי להרגיש שוב כאבים בגם ובראש] ובכלליות היה לי רע. במוזיקה כבר הייתי כל-כך צינית ומרירה, שנ'6 (המורה) הוציא אותי החוצה לכמה דקות. אחר כך, אני ונ' (לא המורה) ישבנו על הספסל והתלוננו על כמה ש"קקי", עד שאני וש'75 קלטנו שכל הבצפר בבגרויות, ופספסנו את ההסעה. הלכנו (ברגל, את כל הדרך למטה מ- ><) לתחנת מוניות, וניסינו לתפוס מוניות. אף אחת מהן לא נסעה לכיווננו, וזה היה קקי. קול ברדיו אמר שנצא מהמקלטים וש75 נכנסה לפאניקה (אני הייתי מיובשת מדי בשביל לדאוג לקטיושות). סבא של ש'75 אמר שהוא יקח אותנו משם, ואז באה מונית שירות, אז נסענו ל-, שם ש'75 נכנסה לעוד יותר פאניקה, ומשם סבא שלה לקח אותנו אחרי חצי שעה בערך. כאב לי הראש והגב והיה לי חם ומגעיל ואולי הקטיושה יכולה הייתה להיות סיום יפה לכל העניין הזה.

מתישהו בקיץ 06'

"Be my ducky?" "as much as you like."

אני חושבת שלא משנה כמה אני אחשוב עליו, אני אף פעם לא אפסיק לחייך. אם הייתי יודעת לתאר בני אדם במילים ספורות, הייתי אומרת שאין לי דרך לתאר אותו. כלומר, כל פעם שאני מדברת איתו, כל פעם שאני איתו, אני מופתעת מכמה שאני אוהבת אותו. זה כמו לזכות בלוטו, ולא לזכור שבכלל קניתם כרטיס- זה לא היה צפוי (לפחות לא לי), אבל אני לא מתנגדת.

קל לי לחשוב עליו כעל בובת פרווה, כי בכל פעם שאני חושבת עליו אני רוצה לחבק אותו ולא לעזוב אף פעם. פעם בחיים שאלי אני שמחה באמת, ושום דבר לא יגרום לי להיות עצובה שוב (כמעט). זה מרגיש כמו בסוף של תעלומה בלשית, שבהתחלה כל החלקים נראו לא קשורים, אבל עכשיו כשאתה מציג את זה ככה, זה באמת נראה מאוד הגיוני פתאום. במשך יום אחד סבלתי מאי הוודאות. יום אחד. בלבד.

(אני לא מאמינה שאני משווה את זה, אך היום הזה, שהיה איום ונורא בשבילי, לעומת החודש ההוא שבו פשוט הייתי אדישה להכל. אני לא מוכנה). בכלל, אני לא מאמינה שאני משווה בין שניהם.

מפתיע שהאקס הראשון והחבר הראשון שלי הם שני אנשים שונים [לול. אני עדיין מגדירה את זה ככה, אגב]. אני מניחה שההגדרה שלי קצת מעוותת, אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה.

זה מרגיש לי מטופש שאני מצליחה לחיות בכל יום שעובר מבלי לראות אותו. כאילו אני איזה סוג של נס רפואי או משהו [awwww], שאני אוכל לראות בנאדם פעם בחודש (במקרה הטוב, עכשיו כשמתחילים ללמוד) ולא להתעלף מחוסר חמצן, בכל שאר הזמן. אני יודעת שזה דבילי, ותיאטרלי, ונורא מלודרמטי, אבל זה נכון.

נראה שאחד הקריטריונים שלי כשאני מסתכלת על בן אדם הוא שאני אוכל לאכול לידו בלי להרגיש ממש מטומטמת. כי אני אוהבת לאכול ושום דבר לא יקח לי את זה, אבל אם מישהו לוקח לי את התיאבון, זה חייב להיות רע מאוד.

קשה לע לתאר את החיוך שלו במילים. יש לו מין חיוך נמוך, שנמרח על הפנים באיטיות, כשלא שמים לב. כמו התגנבותיחידים (עכשיו זה מזכיר לי אבנים, וחו"ס. ושוקולד למריחה, כמובן). אני לא יודעת אם זאת רק אני והמוח החולני שלי, אבל אני נוטה לדמיין תרחישים שלנו- יודעת שלא יקרו. מהסוג הטוב ומהסוג הרע. אני לא יודעת מה נסגר איתי. משהו כנראה ממש לא בסדר איתי. גאש.

וכל פעם שאני לידו, אני חייבת לגעת בו, אפילו בקצה האצבעות. אני צריכה לדעת שהוא אמיתי והוא באמת כאן (הוא לא באמת כאן כרגע, אני מדברת מטאפורית, וחבל שכך), ושהוא לא הולך עוד שניה להתנדף כמו חלום ישן. אני לא רוצה שזה יקרה אבל בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב על זה לפעמים. 'גאש' היא המילה.