9.3
אני לא יודעת. כל העניין הזה מוזר בעיני.
אני לא יודעת מה אני בכלל מרגישה, ואפילו מה זה גורם לי להרגיש (בקשר לאי הידיעה שלי.)
זה כאילו אני לא יכולה לנשום. אניל א יודעת למה אני משתמשת בדימוי הזה, אבל יש לי תחושה מוזרה של קוצר נשימה. לפעמים אני באמת צריכה לתפוס את עצמי ולהגיד לעצמי לנשום. את לא לחוצה, את לא לחוצה.
פשוט, בכל פעם שאני מנסה לדמיין איזושהי גישה לנושא (גישה? לגשת? לא יודעת), הכל מתמוטט לי תוך שנייה. זה תמיד מה שקורה. וזה מרגיז, אני לא באמת נתונה בשום לחץ כלשהו כרגע, זאת רק הידיעה שגם אם אני אצליח לחשוב על משהו מתאים, שעשוי (עלול?!) לעבוד, אני בטוח אשתפן. טוב, זה נכון. אני המשתפנת. אני אף פעם לא אמיצה מספיק בשביל באמת לעשות מה שאני רוצה.
אני חושבת שאני פשוט ריאליסטית מדי.
ראיתי כ"כ הרבה קומדיות רומנטיות, שכל התרחישים שעולים לי בראש הם בדיוק מה שאני מצפה שלא יקרה. אני אומרת: המ, זה יכול להיות נחמד, אם הייתי פאקינג מנדי מור, קייט הדסון, לא יודעת"... אני פוחדת כי למעשה אין לי מושג מה קורה בחיים האמיתיים. אני כ"כ בתוך הספרים שלי (מיותר לציין פאנפיקים) שאני כבר לא מחוברת למציאות (כבר לא? לא נראה לי שאי פעם הייתי, למען האמת), אני רק עוקבת אחרי מה שקורה, ומן נסתם מנתחת עד הפירור האחרון, אבל משהו תמיד חומק ממני.
מה קורה פה. כבר כמה זה אני חושדת שאני מאוהבת ברעיון של סיפור אהבה יותר משאני רוצה אותו. כלומר, אני רוצה אותו, מאוד. אבל אני לא יודעת מה החלק של הדמיון (הלא כ"כ מציאותי) שלי בעניין הזה.
אני מרגישה קצת כמו דג באקווריום במסעדה, צפה ובוהה החוצה ומצפה שמשהו יקרה. אולי כדאי לקפוץ החוצה, ולהפסיק להתחשב בתוצאות הצפויות (והלא).
11.3
אני לא יודעת, זה פשוט מוזר מדי. (פתאום שמתי לב שכתבתי בדיוק את זה בעמוד הקודם.)
אם אני אנסה משהו וזה לא יצליח, אני אהיה שבורה. אני אצליח להחלים, מן הסתם, אבל זה בכל זאת יהיה קשה. אני לא יודעת איך להגיע למחשבה של בכלל לא לעשות כלום. כלומר, אני יודעת שזאת האפשרות שהכי סביר שתקרה בסופו של דבר, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. לשם שינוי להשיג משהו שאני רוצה. לא?
ומה אם זה כן יצליח? אני לא אדע מה לעשות עם עצמי. זה יהיה מוגזם מדי. יותר מדי... לא ריאליסטי. אני לא מצליחה לחשוב על זה. כל הזמן אני חושבת, "הוא לא ירצה אותי, הוא לא יכול לרצות אותי, זה לא הגיוני, אני-" אני אפילו לא אומללה כמעט. זאת מין הרגשה שאני לא יודעת אם אני רוצה שתיגמר או לא. כאילו, אולי זה יכול לקרות.
אבל "אולי" היא מילת המפתח. אני לא יכולה לחיות על "אולי", ועם חיוכים אי אפשר ללכת למכולת וכו'.
אני כבר לא מרגישה את הקסם של האפשרות. אני חושבת על זה ומתעצבנת, כי אני ריאליסטית מדי לתרחישים כאלה (או בעצם, מכל סוג), אני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה לחשוב על זה.
למה את עדיין כותבת? מה הבעיה שלך? תפסיקי!
[מהטיול השנתי]
23.3
אני כ"כ עייפה. אני לא יודעת מתי ללכת לישון היום, למרות שזה לא לגמרי משנה, כי אני בטוח אישן מספיק באוטובוס. אבל פאק. כל הקטע עם האוהלים ממש מדכא אותי. אפשר לחשוב (וזה מה שקורה) שאף אחד לא באמת רוצה להיות איתי באוהל. אני שונאת את זה, אני לא באמת כזאת נוראית, נכון?
24.3
חם!!! כלומר, לא ממש כרגע, כי אני באוטובוס, אבל בחוץ חם ממש כמו במדבר. עצרנו בתחנה שתמיד עוצרים בה על כביש 6 וכו'.
אז הטיול שלי התחיל בשעה רבע לשלוש בבוקר. באמת. מסתבר שלא קיבלתי את ה-SMS של ר'6 שההסעות בכלל בתשע (מה שבעקיפין באשמתי, בגלל שבכלל לא אמרתי לו שהחלפתי מס]ר לפני יותר משנה), כך שהגעתי לתחנה בארבע וחצי (כבר אז היה חום מחניק), ואין נפש חיה. ברצינות, התקשרתי לשקד, לא נעניתי. התקשרתי לש'. "מנננמנמנ...?" "ש', את ישנה? למה את לא בהסעה?" "מממ... נננ..." ניתוק. אוקיי. שקד מתקשרת ומסבירה שהעבירו את ההסעות לתשע. חוזרת הביתה וישנה. (בערך בשבע וחצי- יהוני: "אנלוגית, לא צריך להיות לך טיול?" "בבקשה לך מפה לפני שאני זורקת עלייך משהו.")
אמא מעירה אותי בחמישה לשמונה ("אמא?! יש לי עוד חצי שעה לישון!"), כי תהיה הפסקת מים, ויהיה מבאס אם אני לא אוכל להספיק לצחצח שיניים. ארג. מתארגנת עד שצריך לצאת, ואז בטוח שוכחת משהו בבית (כסף. נו, מילא, יש לי הרבה אוכל), ד"א, מסתבר שלמצוא מה לשים בנדוויץ' צמחוני זה יותר מסובך ממה שנראה. "אוקיי, לא נקניק, לא פסטרמה, גבינה בלחם זה מגעיל... טוב! חביתה!" (ברצינות אבל, טונה היא כנראה האובדן הכי גדול שלי. עצוב ומטריד כאחד). לפחות היה טעים ^^
מגיעה לבית הספר, וזה כנראה הכי חם שהיה השנה. ברצינות. אני פשוט רוצה להכנס חזרה לאוטובוס ולהתחיל לנסוע. בהתחלה ישבתי לבד, אבל [שני שמות שאין לי כח להמציא] רצו לקרוא איזה ספר ביחד, אז [עוד שם] עברה לידי, וזה לא ממש נורא, כי שתינו שמענו מוסיקה ואני קראתי ספר. היה ממש בסדר, למרות רגעים שהייתי בטוחה שהיא קוראת בספר שלי (WTF?).
1331
היי, גם לנו יש מלווה חתיך, אני מקווה ששל הכיתה שלנו.
1340 (באמת? עברו רק עשר דקות? מטריד)
מה שעובר לי בראש כרגע:
הוא לא רוצה אותי, הוא לא ירצה, הוא לא יכול לרצות אותי. אסור לו לרצות אותי. זה יהיה נורא אם הוא רוצה אותי, כי אז זה אומר שאני סתם יושבת פה וחושבת וכותבת כמו מטומטמת במקום לדעת אם הוא רוצה אותי או לא, ואז הייתי לפחות יכולה לשמוע שאני יודעת. אוף. מפגרת.
אני יודעת שחשבתי על עוד משהו, אבל אני לא זוכרת מה זה היה. מילא. יודעים משהו? לא כיף לי.
49
נו, באמת. אתם לא יכול לסתום את הפה כבר? קשה לכם ללכת לישון כמו בנים אדם נורמליים? למה כל פעם שאני מוציאה את הראש מהאוהל הרעש מפסיק, וכשאני נכנסת הוא חוזר? אני לא פרנואידית.
24.3 <-המשך
הגענו למקום האחרון בו יש אוטובוסים. הורדנו תיקים מתא מטען אחד...
[*נרדמת*
אין לי כח להקליד יותר את קורות הטיול. אתם תתגברו.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
