-בסביבות סוף דצמבר 06'-
"תפסיק."
"מצטער."
"אני מדברת איתך. עכשיו."
"אני לא יכול. פאק, אני לגמרי לא יכול. אני כל כך מצטער."
לא יכול או 'מעדיף שלא'? "מה עובר עלייך?"
-מתישהו אחרי זה-
את הברווז הכרתי באינטרנט. כמה מתאים לי להכיר מישהו באינטרנט, אני תמיד מכירה שם אנשים. בכל מקרה, הכרנו בפורום - (אני הייתי ותיקה, והוא היה מעצבן :P), ולא ממש אהבתי אותו. משהו נתן לי את הרושם שהוא פשוט איש מעצבן (ובכלליות, היה ממש כיף לעקוץ אותו). בכל מקרה, זה עבר לי בסופו של דבר. היה מ"ת [משחק תפקידים] שהוא ניהל בפורום, ורציתי גם להצטרך. בסוף לא השתתפתי, אבל קיבלתי את המסנג'ר שלו, וגיליתי שזזה הוא (היו לו איזה שלושה כינויים), ודיברנו על כל מיני שטויות (זה היה בדיוק אחרי ביגור, וגילינו ששנינו היינו שם ולא פגשנו אחד את השני). בחופש הגדול הלכתי לקורס ההוא באוניברסיטה. ביום הראשון הלכתי למפגש ישרא
(3x+c)(x-4b)=0
3x^2-12xb+cx+4cb=0
3x^2-12xb+cx=-4cb
x(3x-12b+c)=-4cb
x=-4cb:3x-12b+c
(3x+c)(x-4b)=0
-c:3 4b
[מתוך שיחות ביום של שתיקה.]
כנראה אני הולכת להיפרד ממנו.
למה כן? אז הוא היה מגעיל. זה לא אומר שאני גם אהיה כזאת. חוץ מזה, כמה שאני אפגע בו אני פוגשת גם בי.
בהחלט. העניין הוא שאני יודעת שאם אני אתקל באיזשהי התנגדות לעניין, אני כמעט בטוח אתקפל.
עאלק. חוץ מזה, אני עדיין אוהבת אותו. זה הולך להיות ממש קשה.
איבדתי את הגומייה השחורה שאני אוהבת שגנבתי לידיד שלי
יש לו שיער ארוך
אבל זאת הייתה גומייה ממש טובה!
which one is this?
XD
אולי גם אותם היא חידדה/זרקה.
"ארג זה לא כותב!" אני מציעה שתסתום, כי זה לא עקרוני!
לא חלום
לא פעם אני תוהה מה בכלל קרה לו. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה אחד הימים היותר נהדרים בחיים שלי. אני לא מסוגלת לשאול אותו עדיין, גם כי,
א. זה לא מעניין אותי מספיק.
ב. עוד לא עבר מספיק זמן.
אני חושבת שאם אני אשאל אותו עכשיו, זה יכאב לי מדי, אפילו שאני מניחה שהתגברתי עליו בערך שבועיים לפני שהוא נפרד ממני (ושבועיים וחצי לפני שגיליתי את זה, כמובן :P). זה לא רק זה, מסיבה מסויימת אני חשה איזושהי אשמה על שאני בסדר גמור. כלומר, לא בסדר גמור, אבל במידה מספקת.
לפעמים אני מרגישה איומה כשאני יורדת עליו. הוא פשוט כזה מעורר-רחמים, שאני לא יכולה שלא, טוב, לרחם עליו. ואלוהים יודע כמה שאני מרחמת עליו.
מעניין מה יקרה עם מר.
אני לא מוכנה בשום אופן להאיץ את זה: גם כי אני לא בטוחה שיצא מזה משהו טוב, וגם כי אני רוצה להינות מזה. אין לי חשק לתהות בכאב מה יהיה, ואני מניחה לזה.
אם זה אמור לקרות, זה יקרה מעצמו. במילא אין לי חשק של ממש להשקיע אנרגיה בכל זה. ולמרות שאני מאוכזבת במקצת אם אני לא רואה אותו (מה שיותר מפתיע הוא, שבשבוע האחרון נתקלתי בו בדיוק כשקיוויתי. כאילו הוא פולש למחשבתי או משהו מטורף אחר), עדיין יש לי ספקות בעניין. לא יודעת. אני אניח לזה להתבשל קצת, עוד כמה ימים. שבועיים לכל הפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
