של אליס - סיפור בהמשכים

פרק שלישי

"בואי נבריז ונלך לקניון." צ'ארלס אמר לי.

זו הייתה בסך הכול השעה השלישית, והיו לי עוד שלוש שעות ללמוד באותו יום, ולכן ידעתי שאני אתייסר ברגשות אשמה במשך זמן רב אחר כך, אבל בהחלט רציתי לבלות איתו לבד, רק החיוך שלו היה מספיק בכדי לשכנע אותי לשכב על כביש ולחכות שמשאית תדרוס אותי.

אז, משהו לא הוגן באופן עילאי, היה העובדה שצ'ארלס הוא תלמיד מצטיין, אחד מאלה שלא מתכוננים למבחנים, מבריזים ומפריעים בשיעורים אבל מסיימים את השנה עם ממוצע ציונים 97, מקבלים תעודת הערכה ובכלל לא חושבים שזה סיפור גדול.

ולי... לי יש ממוצע 77. לא כי אני מטומטמת, אני לומדת, משננת, זוכרת הכול, וברגע המבחן המוח שלי מתרוקן, ואני לחוצה, ורועדת, ולא יודעת כלום.

אבל למי איכפת מחטאים ורגשות אשמה, העיקר שצ'ארלס כאן לצידי.

אז קפצנו מעל השער בחצר האחורית בחברת כמה היפים, וברחנו לקניון.

לאחר חצי שעה של מזמוזים באיזו פינה מזדמנת, התיישבנו בקופי בין ושתינו אייס-קפה. אולי אתם זוכרים, ואולי לא, אבל כשרק התחלתי לספר על המקרה הלא משעשע הזה, הזכרתי פעם או פעמיים משהו בקשר לכך שהוא נגמר בצורה מביכה. עד כאן, אתם בטח חושבים שזה עוד דייט רומנטי, קליל ולא מזיק, אבל זה לא נכון. חכו ותראו.

ישבנו ליד חלון הראווה של בית הקפה, אני עם הגב אל השולחן, וצ'ארלס פונה אל הנוף.

עכשיו אתם כבר חושבים, הוא בטח יראה את המורה המרושע ההוא, והמורה בדיוק יראה גם אותו, ואז הם יתפסו על חם בשעת הברזה. ובכן, אתם כמעט צודקים.

אז שתינו אייס-קפה וצ'ארלס סיפר לי משהו מעניין למדי, אני לא זוכרת מה זה היה, אבל אני כן זוכרת שהקשבתי בדריכות, כשלפתע הוא קפץ במקומו ואמר, "הילארי!"

הרמתי אליו את מבטי בעלבון עמוק, "אתה כל הזמן קורא לי 'ילדה מגניבה' כי אתה לא זוכר את השם שלי? קוראים לי אליס."

"אל תדברי שטויות." הוא אמר והסמיק קלות, "הילארי חלפה פה הרגע."

"מי זו הילארי?" שאלתי בטמטום.

"מישהי שאני מכיר." הוא מלמל, ואני ידעתי שהוא מתחמק מתשובה ישירה.

חייכתי, "נו, מי זו יכולה להיות כבר, החברה שלך לשעבר שבגדת בה עם החברה הכי טובה שלה, ביום ההולדת שלה?"

שתיקה.

פערתי את עיני, "אל תגיד לי ש-"

"לא, לא." הוא אמר במהירות, "היא חברה שלי לשעבר. לא בגדתי בה ולא כלום. זה פשוט שהיא עברה לגור בעיר אחרת ולא ראיתי אותה מאז, וזה היה מפתיע להבחין בה ככה פתאום."

"לפני כמה זמן נפרדתם?" ידעתי שהשאלות האלה מפריעות לו, אבל לא הייתי מסוגלת להתאפק.

"חצי שנה בערך." הוא אמר.

אילצתי את עצמי לחייך, "אז זה בסדר." קמתי, אומנם נותרה לי עוד חצי כוס אייס-קפה לסיים, אבל כבר הייתי מלאה, אז לקחתי את כוס האייס-קפה של צ'ארלס ויצאתי. מובן שהוא יצא מייד אחרי, יוצא בעקבות הילדה שהוא מחבב, ויותר חשוב, האייס-קפה. הוא השיג אותי בכמה צעדים.

"לאן היא הלכה? בוא נלך להגיד שלום. אני בטוחה שהרבה דברים השתנו בחצי שנה, וזה ילדותי לפחד מהאקסית שלך. הוא לא תאכל אותך, או משהו כזה." אמרתי לו בחיוך קורן.

כבר אז ידעתי, שגם לחיוך שלי יש השפעה דומה על צ'ארלס, ושגם המוח שלו הופך להיות ג'לי כשאני מתנהגת במתיקות, אבל כמו שכבר אמרתי, הוא בחור אינטליגנטי, ולכן צ'ארלס נאבק בג'לתיות של המוח שלו, "היא בטח כבר התרחקה."

"ואני מתערבת שעדיין יש לך את המספר שלך בספר הטלפונים של הסלולארי שלך." הושטתי לו את האייס-קפה, וברגע שהוא לקח אותו בחזרה, כרכתי את זרועי סביב ידו, והמשכנו ללכת ביחד, חולפים סביב חנויות בגדים.

האהוב שלי לעתיד הוציא את המכשיר הקטן והמקודש וחיפש את השם בספר הטלפונים, חייג, ואז אמר, "אה, כן. זה אני." הוא מלמל, מובך כולו. הידקתי את אחיזתי בזרועו, והוא אמר לתוך המכשיר, "לא, אין לימודים... אני כאן בקניון והרגע ראיתי אותך. לא ידעתי שחזרת לעיר. באמת? בסדר. עוד כמה דקות. לא. את תיכף תראי בעצמך. לא. להתראות."

צ'ארלס פנה אל מעבר צדדי, ומצאתי את עצמי עומדת מול המעלית.

הוא לחץ על הכפתור וחיכינו שהיא תרד אלינו.

דלתות המעלית נפתחו בכבדות ואנחנו נכנסנו לתוכה, הוא לחץ על קומת הגג של הקניון ושוב חיכינו. כשהיא נפתחה שוב, שנינו יצאנו אל הגג וצ'ארלס המשיך ללכת עד שהגענו לתצפית, שם מעקה הבטיחות נגמר, ובמקומו היה קיר זכוכית גדול וכל הנוף של העיר התפרש לפנינו. בנוסף, היו שם גם כמה ספסלים.

על אחד הספסלים ישבה ילדה בעלת שיער ארוך ובלונדיני, שהיה אסוף בקליפס, היא לבשה שמלה ורודה וקצרצרה אפילו שבשבועות האחרונים מזג האוויר כבר נהיה יחסית קר, ונעלה לרגליה זוג כפכפים כסופים. לידה, היה מונח תיק קטן, והיא אחזה בידה במצלמה כסופה קטנה וצילמה פעם או פעמיים את הנוף. איכשהו, מייד ידעתי שזאת הילארי. התחלתי ללכת לכיוונה, ואז, בלי שום סיבה במיוחדת, נפלתי על הרצפה.

זה בסדר, זה קורה לי כל הזמן. אני אפילו לא מתייחסת לנפילות האלה, אלה פשוט קמה וממשיכה ללכת. אף אחד לא מסוגל להסביר למה אני כל כך מגושמת. אין לי בעיות חרדה ואני גם לא צריכה מדרסים לנעליים. אני סתם מאוד מגושמת.

רעש הנפילה הקפיץ את הילארי, והיא הסתובבה לכיווננו.

צ'ארלס עזר לי לקום, ונראה נורא לחוץ, אבל אני חשבתי שזה מיותר, כי ברגע שהיא ראתה את צ'ארלס, היא חייכה אליו בחביבות, כמו שמחייכים לידיד שלא ראית כבר המון זמן.

ניגשנו אליה והילארי קמה, והבחנתי בכך שהיא מאוד גבוהה, לא פחות מצ'ארלס, "לא ראיתי אותך כבר המון זמן. לא התקשרת אפילו פעם אחת." היא דיברה את צ'ארלס, ולמרבה הפלא עדיין חייכה.

"אני אליס." חייכתי אליה והושטתי את ידי.

היא לחצה אותה, ואז שוב פנתה אל צ'ארלס, "החברה שלך חמודה."

"אנחנו לא חברים." אמרתי, אפילו שהיה ברור לכולנו שזה זמני מאוד.

"טוב, אז, אה," מלמל צ'ארלס, "אולי נשב באיזה בית קפה ונדבר?"

"כרגע היית בבית קפה, צ'ארלס!" נזפתי, "נשב על ספסל."

 אז כולנו התיישבנו על הספסל שהילארי ישבה בו לפני כמה רגעים, והילארי התחילה לספר משהו לא מעניין על המקום שהיא גרה בו עכשיו. הבנתי מהפטפוטים שלה שהיא עברה לגור עם אימא שלה בצד השני של הארץ, והיא כאן לכמה ימים בכדי לבקר את אבא שלה, שהוא עדיין לא סיים את העבודה ולכן היא מסתובבת בקניון בחוסר מעש, ושהוא נשמע מאוד עצבני בגלל הביקור שלה.

אני בינתיים ישרתי את כפלי חצאית התלבושת האחידה שלי, עד שהיא הפכה להיות ישרה, ואז חשבתי על זה שאני צריכה לקנות מעיל בית ספר, כי בקרוב יהיה קר מאוד, אבל לפתע הילארי פנתה אלי.

"מה?" שאלתי והבטתי בה.

"קוראים לך אליס, נכון?" היא שאלה, "אז אליס, שאלתי אותך מה שלומך."

משכתי בכתפי, "הכול בסדר." כשראיתי שהיא ממשיכה להסתכל עלי, הרגשתי שהיא מצפה שגם אני אספר משהו, אז אמרתי, "היום איזה מורה החרים לי את הפלאפון. המורה למתמטיקה, מר בווארי. את למדת איתנו בבית הספר שנה שעברה, לא? את מכירה אותו?"

צ'ארלס סימן לי לשתוק, הילארי התחילה להגיד משהו, אבל אני אמרתי בלי לחשוב, "הזקן המטורף הזה. הוא שונא אותי בלי שום סיבה וכל הזמן צועק עלי. זה הכול בגלל גיל המעבר הזה. בן כמה הוא? שבעים? שישים? הוא בדיכאון כי הוא בטח חושב שהוא מזדקן, אבל הוא כבר מזמן זקן. והוא נראה כמו שק תפוחי אדמה, לא יזיק לו להתעמל קצת."

"אליס, אל ת-" נאנק צ'ארלס.

"הוא-" צווחה הילארי.

"ולמה הוא כל הזמן מדבר בשפה גבוהה? הוא מורה למתמטיקה, למען השם, לא מורה לספרות. וגם ככה אף אחד לא מבין מה הוא מסביר, אז בשביל מה גם לטבל את הכול בשפה גבוהה?" רטנתי.

"הוא בן חמישים ואחת!" הילארי כמעט צרחה, "והוא עובד מאוד קשה בשביל להרזות."

הבטתי בה. אני מניחה שהמבט שלי היה מאוד אידיוטי, אבל זה עוד כלום, תמשיכו לקרוא.

"וכשעובדים תשע שעות ביום ומנסים ללמד חבורה של אידיוטים מתמטיקה, אז כן, הופכים להיות עצבניים. ואת עוד הברזת מהשיעור שלו בשביל לבלות בקניון עם החבר שלך!"

"הוא החרים לי את הטלפון." אמרתי להגנתי ברוגע מוחלט. לא התכוונתי לצעוק, אני לא טיפוס כזה, "מר בווארי החרים לי את הסלולארי, ולידיעתך זה קרה בשעה השלישית, מה שמוכיח שהוא סתם זקן עצבני."

צ'ארלס המשיך לסמן לי לשתוק, והילארי התחילה להאדים.

היא קמה בכעס, חטפה את התיק שלה ואת המצלמה ואמרה, "אל תדברי ככה על אבא שלי."

"אבא?" אמרתי בקול רפה.

היא הניפה את היד שלה באוויר, וסטרה לצ'ארלס.

"בן זונה." היא צעקה עליו, והחלה להתרחק.

"אבא?" אמרתי שוב.

"אבל- אבל- למה-" צ'ארלס היה מבולבל, ושפשף את לחיו. אפשר היה לראות את סימני כף היד של הילארי, צועקים ואדומים על הלחי שלו.

"אבא?" מלמלתי שוב. לא ציפיתי לזה, והקשתי להתעורר מההלם. ישבתי ומצמצתי בפליאה.

המשכנו לשבת במשך כמה דקות על הספסל, עד שלבסוף אני קמתי ונעמדתי מול צ'ארלס שעדיין ישב, "סליחה." אמרתי בכנות, "לא ידעתי, ולא הבנתי את מה שסימנת לי. היית צריך להתערב בשיחה ולהתחיל לספר לה על משהו אחר. אתה כועס?"

"את גרמת לה לכעוס כמו שאף פעם לא ראיתי אותה כועסת. היא הייתה אדומה." צ'ארלס היה מוקסם.

הוא קם גם הוא, וחיבק אותי.

"אתה לא כועס?" שאלתי, עדיין בתוך החיבוק.

"אני לא יודע מי מכן הצליחה להשפיל את עצמה יותר, אבל אני מחבב אותך יותר ויותר בכל יום שעובר." הוא חייך.

"זה כל כך מביך." אמרתי, מזועזעת מהמחשבה שעכשיו מר בווארי ישנא אותי עוד יותר מששנא אותי אי פעם, עם זה אפשרי.

ואז שנינו הלכנו לבית קפה שוב, לשתות עוד אייס קפה.

נחזור להיום, להווה.

נקישה על דלת החדר שלי הקפיצה אותי.

"כן?"

אימא נכנסה. נדמה היה שהיא שכחה את כל עניין הנשיקה מתחת לבית, או שהיא באמת בכלל לא ראתה אותנו, כי היא נראתה מאוד מרוצה.

"זוכרת כמה פניות קיבלנו מאז סדרת הריאליטי ההיא?" היא שאלה, מתרגשת.

בכיתה ז' עשו עלי תוכנית ריאליטי סלולארית בת שבועיים. אתם בטח חושבים, שיא הכיף! אבל זה נגמר רע מאוד. בכל אופן, קיבלנו המון פניות מכל מני חברות שרצו שאני אדגמן או אשתתף בפרסומות. על כולן עניתי תשובה אחת ברורה: 'לא!'

אימא המשיכה לדחוף אותי עם חלוף הזמן לכל מני אודישנים, אבל סירבתי בתוקף לגשת אליהם.

"הילדה ההיא שאת מעריצה, לאורה משהו..." אמרה אמא, "רוזן? לא, רונזון. זה רונזון?"

הנהנתי.

"לאורה רונזון. כן. אז ג'ק הרגע התקשר אלי, וסיפר לי שהיא סירבה להשתתף באיזו פרסומת. והוא עדיין זוכר אותך, את יודעת. ג'ק הציע שתשתתפי במקומה, הפרסומת הזאת תקפיץ אותך בין רגע לטופ של הטופ!" הוא אמרה בהתרגשות.

קודם כל, לא היה לי מושג מי זה הג'ק הזה. בנוסף, כן, אני מאוד מעריצה את לאורה רונזון, היא נערה יפיפייה ושחקנית מעולה, אבל אני לא רוצה להחליף אותה. מילא, לשחק לצידה בפרסומת, אבל מה הטעם להחליף אותה?
"אימא!" אמרתי בטון של 'זה ברור מאילו', "אני הייתי שמחה להשתתף עם לאורה בפרסומת, אבל זה לא שווה להחליף אותה. היא בטח תשנא אותי."

אימא המשיכה לחייך, "ילדה מצחיקה. את לא מבינה על מה אני מדברת. עדיף שלא אגלה לך כלום בינתיים, כשתביני במה מדובר את תרוצי לחבק את האימא הזאת שלך."

"בסדר." אמרתי, רק כי ידעתי שזה יוריד אותה ממני.

היא יצאה, ואני הדלקתי את הטלוויזיה הקטנה שלי. למרבה האירוניה, הערוץ שבחרתי בדיוק הריץ סרט שבו השתתפה לאורה.

מישהו למעלה חושב שזה מצחיק. אני לא מסכימה איתו.

פרק שני

לאחר שג'ו תפס אותנו מתנשקים, הוא אמר, "הולך לא רע, אה, אח קטן?" בעודו מבטי בצ'ארלס.

צ'ארלס קילל.

"קנדי מבקשת עזרה עם הקניות." הוא אמר.

קודם כל, כדאי שאסביר מי זו קנדי, ובכן, היא האימא החורגת של צ'ארלס.

בסרטים, אם חוגרת תמיד צעירה, יפה, והסיבה היחידה שהיא התחתנה עם האבא העשיר וטוב הלב, היא כדי לגנוב את כספו. קנדי בת שלושים אפילו שהיא ניראת בת עשרים, ולמען האמת, אין לי שום מילה רעה להגיד עליה, היא פשוט נשמה טהורה, ואני רצינית. היא האדם היחיד שאני מכירה שקורא לי בשם חיבה. קנדי קוראת לכל מי שהיא מחבבת בשם חיבה. מבחינתה, אני אלי, צ'ארלס הוא צ'ארלי, סטיב הוא סטיבי, מייק הוא מייקי, ואביו של צ'ארלס, אדון בלק, הוא מותק. ובכן, זה אכן קצת מבחיל. אמא של צ'ארלס מתה לפני ארבע שנים בתאונת דרכים, וכעבור שנה אדון בלק התחתן בשנית עם קנדי, וסטיב הוא בעצם הבן שלה. קנדי היא בחורה בעלת שיער בלונדיני צבוע, אבל היא משנה תספורת כל שבוע בערך, יש לה מבנה גוף של נערה ואנרגיות של ילדה קטנה. היא דוגמנית ויש לה שם עולמי. כמו שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, היא אחת מאותם אנשים שקונים הרבה, ולכן סביר להניח שהם יצטרכו כמה וכמה אנשים כדי לסחוב את השקיות.

צ'ארלס קם בעצלתיים ואני אחריו, שנינו יצאנו מהבית והלכנו לחנייה, שם חנתה המכונית האדומה הספורטיבית של גברת בלק.

הבגאז' היה פתוח והיו בו המון שקיות, בדיוק כמו שציפינו. ג'ו לקח שלוש שקיות בכל יד, כך גם צ'ארלס.

כשקנדי ראתה שגם אני ניגשת לעזור, פניה אורו, "אלי מתוקה, את לא חייבת לעזור, שני הבנים מספיקים."

"אני בספק." פלטתי.

גברת בלק לא נעלבה, להיפך, היא צחקקה והגישה לי שקית אחת. חזרתי על עקבותיי לאורך השביל שמוביל אל בית משפחת בלק, ושמתי את השקית במקום, בחדר ההורים של צ'ארלס.

לאחר שכל אחד מאיתנו חזר לפחות ארבע פעמים, ג'ו הלך לחדר שלו, סביר להניח שהוא גולש באינטרנט בכדי להיכנס לאתרים אסורים, וקנדי הוציאה את המכשיר הסלולארי שלה והחלה לפטפט.

"אני מניחה שסיימנו להיום." אמרתי בחיוך.

"אלווה אותך הביתה." אמר צ'ארלס.

ידעתי שהוא בהחלט מעדיף לצאת ולא להישאר כלוא בבית בו כולם שקועים במכשירים האלקטרוניים שלהם, אז הנהנתי, ושנינו יצאנו לכיוון הבית שלי.

זה נחמד כשהחבר שלך גר שני רחובות ממך. מצד אחד, זה לא מאוד רחוק וכך את לא תתעצלי ללכת אליו, ומצד שני זה לא קרוב מדי, וככה אין כל טעם בליווי הביתה.

כאשר הגענו לכניסה לבית שלי, צ'ארלס הניח את ידיו על כתפי והביט אל תוך עיני, "אני אשמח עם נמשיך מאיפה שהפסקנו."

חייכתי אליו חיוך קורן, "גם אני."

הוא רכן אלי ונישק אותי. היינו ממשיכים ככה גם שעות, אבל לפתע החלון של הסלון, שהיה בדיוק מעלינו, נפתח במכה, שנינו נבהלנו ושוב הפיות שלנו ניתקו.

הבטתי למעלה בחרדה.

זאת הייתה אמא שלי. היא הביטה בנו, צ'ארלס עדיין אחז בי, והוא בטח אפילו לא שם לב שהוא ממשיך לעשות את זה.

היא הביטה בשנינו, והיה לי קשה להחליט עם הבעת הפנים שלה אומרת שהיא ראתה את הנשיקה או לא.

מובן שאמא שלי יודעת שצ'ארלס הוא חבר שלי, ואני לא חושבת שהיא מספיק תמימה לחשוב שאנחנו לא מתנשקים, אבל זה כל כך מביך עם אמא שלך תופסת אותך בעיצומו של מזמוז.

עוד לא סיפרתי לכם על המשפחה שלי. ובכן, אני בת יחידה למשפחה עמידה. עמידה מאוד. אבא שלי, רון היל, ראש העיר ובנוסף פוליטיקאי כבר איזה מליון שנה. הוא איש ממש נחמד. אבל זה פשוט נורא כמה שהוא לא מעודכן. הוא תמיד הולך בחליפות וזה ממש מפתיע לראות אותו לובש מכנס רגיל, שלא לדבר אפילו על ג'ינס. וזה מאוד לא מסתדר עם העובדה שאמא שלי היא אמא שלי.

ובכן, אמי היא דבורה היל, בטח שמעתם עליה. היא מעצבת אופנה מובילה לנערות ונשים. היא מעצבת הכול, הלבשה תחתונה, בגדי ים, שמלות ובגדים יומיומיים, אבל אני מקבלת בגד רק באירוע מיוחד, כלומר הבגדים היחידים פרי עיצובה של אמי שיש ברשותי הם שמלות ערב מעצבנות ומביכות, ולא אותם בגדים אופנתיים וקלילים שכל בית הספר שלי לובש. אין שום סיכוי שאלבש את אחת השמלות שאמא שלי עיצבה לאירוע שיכול להיות שיהיה בו מישהו מבית הספר. בחיים לא.

המשפחה שלי היא המשפחה העשירה בעיר, הבית שלנו הוא בין הבתים המפוארים בעיר ולפני ארבע שנים הוא זכה בפרס הבית היפה ביותר בארץ. שלא כמו כל ילדה אחרת בעולם, הדברים האלה הם לא יותר מעובדות מבחינתי. האמת שהעיצוב המפוצץ של פנים הבית מעצבן אותי, המטבח הכסוף עושה לי כאב ראש והסלון הענק ממש לא נוח מבחינתי. אסור לי להתלונן, יש ילדים עניים שהיו שמחים לקבל אפילו חצי ממה שיש לי, אבל אני רק אומרת. זה מביך להיות עשיר, ואני מדברת מניסיון.

בכל אופן, צ'ארלס נשק ללחיי, הביט אל כיוון אמי ואמר, "ערב טוב, גברת היל." הסתובב, והלך.

וכל מה שנותר לי לעשות היה להביט בו מתרחק.

הסתובבתי בתנועה נוקשה, פתחתי את דלת הכניסה, ואז חמקתי במהירות לחדר שלי ולא יצאתי משם עד הבוקר שאחרי.

אחד הדברים היותר מביכים בחיים שלי, והיו המון כאלה, אתם עוד תראו, קרה לפני חודשיים בערך, לפני שצ'ארלס ואני היינו חברים. כל הזמן פלרטטנו, בכל רגע שראינו אחד את השני. כזאת תקופה זאת הייתה. אז באותו המקרה, ישבתי בחדר המחשבים בבית הספר והעברתי עבודה בספרות לתוך הפלאפון שלי. צ'ארלס התיישב מול המחשב שלצידי, ופתח קובץ WORD. הוא הקליד משהו במהירות, ואז שלח להדפסה.

אני דאגתי להעמיד פנים שאני לא שמה לב, והוא בינתיים ניגש למדפסת היחידה בחדר וחיכה שהיא תסיים להדפיס. זה נהיה קצת קשה להתעלם ממנו כשהוא נעץ את הדף שהדפיס בין הרווחים שבמקלדת שלי.

הרמתי את שולי הדף וקראתי בקול רם את מה שכתוב.

"ילדה מגניבה, מספר הטלפון שלי הוא-" הבטתי במספרים שהיו על הדף, ואז בצ'ארלס שרכן מעלי, ואז שוב בדף, ושוב בצ'ארלס, מחכה שיגיד משהו, אבל הוא שתק.

הוצאתי את חיבור הUSB מהפלאפון שלי והקלדתי במהירות את המספר, ואחר כך שמרתי על השם 'צ'ארלס.'

לאחר מכן מבלי לחשוב יותר מדי, פתחתי קובץ חדש והקלדתי במהירות:

ילד מגניב, מספר הטלפון של הילדה המגניבה הוא:

הוא משך את הכיסא שהיה לצד המחשב שהשתמש בו קודם לידי, והתיישב עליו. צ'ארלס הוציא את הסלולארי שלו מכיס מכנסי התלבושת האחידה ושמר את המספר.

שנינו הבטנו זה בזה שוב, והתחלנו, באותו הזמן, לצחקק. ישבנו באמצע חדר המחשבים וצחקקנו כמו שני מצחקקים מקצועיים.

הצלצול לא מנע מאיתנו להמשיך לצחקק. גם כשחדר המחשבים התרוקן שנינו המשכנו להביט זה בזה, שמחים ומצחקקים.

"לכו מכאן." צווח מישהו מעלינו לפתע. הסתובבתי, זאת הייתה המנקה. היא נראתה עצבנית. גם אני הייתי עצבנית אילו הייתי מבלה את כל היום בניקיונות ואז מגלה לפתע שני צעירים מצחקקים באמצע חדר מחשבים ריק. אני לא מאשימה אותה.

בכל אופן, כל אחד מאיתנו הלך לכיתה שלו. אני מיהרתי לחדר המתמטיקה, אתם מבינים, המורה שלי, אדון בווארי למתמטיקה פשוט מרושע. איחרתי לשיעור שלו פעמיים ברצף, בבוקר, כשלא התעוררתי, ומאז משום מה הוא ממש שונא אותי.

הגעתי לכיתה חסרת נשימה, באמת שרצתי הכי מהר שיכלתי אפילו שאני שונאת לרוץ, בכל פעם שאני רצה אני נופלת או מחליקה או מועדת. אז רצתי, נכנסתי לכיתה, ובמבט הכי מתחנן שלי אמרתי, "אני מצטערת על האיחור, אדון בווארי."

"וכיצד תוכלי להצדיק אותו, העלמה היל?" הוא שאל בקול המרושע שלו.

"אני... הייתי צריכה להעביר עבודה לסלולארי שלי והמחשב עשה לי בעיות." אמרתי במהירות.

אדון בווארי צמצם את עיניו ברשעות אופיניות, "ריתוק לרבע שעה לאחר שעות הלימודים." הוא אמר.

נאנחתי ודידיתי למקומי לצד זואי. היא ישבה רגל על רגל ושמעה מוזיקה באייפוד שלה, האוזניות היו ברובן מתחת לחולצת בית הספר שלה, ומה שלא הוסתר על ידי החולצה כוסה על ידי השיער הארוך והכהה שלה.

"סאפ?" היא שאלה אותי.

"צ'ארלס, זה מה סאפ." לחשתי בעודי נועצת מבט נחוש באדון בווארי.

היא חייכה אלי, "אני מבינה. אין צורך לשום מילה נוספת."

"באמת שאין. אדון בווארי מעוצבן עלי מספיק." זעפתי.

כעבור חצי שעה של שיעמום בוער, הוצאתי את הסלולארי שלי, ובעודו מתחת לשולחן, התחלתי לסמס.

'מה קורה? אני בעיצומו של שיעור אלגברה סוער עם מר בווארי.'

שלחתי את ההודעה לצ'ארלס, והתגובה לא איחרה לבוא.

'מר בווארי? הוא לימד אותי שנה שעברה. משתתף בצערך. אני לומד יצירה ספרותית מרדימה.'

לפתע ראיתי יד גדולה מולי, מושכת את המכשיר הקטן מידי.

"אני חושב שלא תראי אותו עד חלוקת התעודות, העלמה היל." אמר מר בווארי ונראה כאילו הוא עומד לגרגר מרוב רשעות.

מילה אחת מאבא שלי והמכשיר חוזר אלי עוד הערב.

שתי מילים מאבא שלי ואדון בווארי מפוטר. כבר עשיתי משהו כזה פעם, ולא ראינו יותר את המורה ההיא מעולם. אבל אני לא אכזרית עד כדי כך. החלטתי שאחכה כמה ימים עד שאספר לאבא, קשים ככל שיהיו החיים ללא מכשיר סלולארי.

חיכיתי בדריכות עד סוף השיעור, ידעתי שצ'ארלס יבוא לחפש אותי מכיוון שלא עניתי לאסמס שהוא שלח, ולכן ברגע שנשמע הצלצול, הייתי הראשונה לצאת, אפילו שאני יושבת במרחק של חמש עשרה מטרים מהדלת.

רצתי לאורך המסדרון, ואז נעצרתי בפתאומיות.

"אליס!" מישהו צעק מאחורי.

הסתובבתי והבטתי בדמותו החסונה והגבוהה למדי של צ'ארלס, מתקדם לעברי, מחזיק כתמיד את התיק שלו רק על כתף אחת, והלב שלי התמלא בחמימות שקשה לתאר.

"הוא החרים לי את המכשיר." ידעתי מה הוא עומד לשאול, אז עניתי מייד.

"תני לי לנחש, את תראי אותו רק באסיפת ההורים הבאה." אמר צ'ארלס.

"בחלוקת תעודות." נאנחתי, "אבל אני אסדר שאבא יסדר שאקבל את המכשיר בקרוב."

"אז הכול בסדר." צ'ארלס היה גבוה ממני בעשר סנטימטרים לפחות, אז הוא נשען מעט מטה לכיווני, "בואי נבריז ונלך לקניון." הוא חייך את החיוך הכי ממיס שראיתי אי פעם, הניח זוג אצבעות על הסנטר שלי ונשק לשפתי, וכבר אז ידעתי שמה שלא יקרה, מה שלא יהיה, כל עוד אני איתו, אני אהיה בסדר...

"אני תמיד בעד." חייכתי אליו בחזרה. הוא כרך יד ידו סביבי והלכנו ביחד לחצר, כדי לקפוץ מעל הגדר בחברת ההיפים שהולכים לבקש סיגריות מעוברים ושבים בתחנה המרכזית, אבל אנחנו צעדנו לאט, בקצב שלנו, מסוחררים מאהבה.

וכאן נגמר הפרק השני.

מקווה לתגובות, כמה שיותר תגובות - ככה מהר יותר עולה הפרק הבא. מצטערת עם אני נשמעת סנובית או משהו כזה.

כל מי שרוצה להיות ברשימת הקבועים - רק תודיעו