אמצע שום-מקום.

אני לא יודעת איך וממה להתחיל.

מה שבטוח, אני אוהבת אותך - וזה הדבר היחיד שבא לי כרגע לראש.

אני מצטערת. אני יודעת שטעיתי. פגעתי בך. אני מצטערת.

אומרים שאהבה היא שיחה בארבע עיניים בשפה שאיננה כתובה באף מילון - אני רציתי לדבר איתך,אתה יצאת וזה היה נראה שנתת לי הזדמנות לזה. אבל כשבאמת הגענו לקטע הזה,אתה לא אמרת לי מילה. אפילו לא עיניין אותך מה אני רוצה להגיד לך.  לא הסתכלת עליי נורמלי פעם אחת. לא הסתובבת אפילו לכיוון שלי כשניסיתי לדבר איתך. אני יודעת שזאת אשמתי,אני יודעת שאני טעיתי,וכמו שאמרת בעצמך - אני מטומטמת. סבבה,שיהיה. אני יודעת את זה. אבל בטח,עדיף לרדת עליי ולפגוע בי,מאשר לנסות לסדר את העיניינים.  אני מקווה שברגע שתחליט שאתה גבר בוגר מספיק כדי לדבר איתי נורמלי ובאמת לדבר,בלי "לא יודע", ולא לשבת ולבהות בחלל - תודיע לי.

ביום-ההולדת האחרון שלי, קיבלתי את המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש - קיבלתי אותך. אתה זוכר משהו מזה? במיוחד הלילה שהיה אחרי זה. לא הצלחתי להירדם,כי כל מה שהעסיק אותי היו המילים שלך והמגע שלך.(וכמובן השיחת טלפון שלקחה שעה). אחרי אותו היום-הולדת,חשבתי רק על דבר אחד:

למה היית צריך להגיד את זה?

למה היית צריך לעשות את זה?

עכשיו אתה לא יוצא לי מהראש.

אתה רודף אותי, במציאות ובחלום.

אתה והחיבוק שנתת לי, המגע שלך. 

אתה והמילים שאמרת, הקול שלך.

העיניים שלך.

ובכל אופן - נמאס לי. נמאס לי מכל המילים שאתה אף-פעם לא שומע. נמאס לי מכל הכאב והדמעות שלי שאתה אף-פעם לא רואה. ומכל הנסיונות של לעשות משהו - שבכלל לא מעניינים אותך. לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת אם בכלל אכפת לך ממני.אם אני בכלל מעניינת אותך. במיוחד כשאתה טוען שאתה כ"כ אוהב אותי.(אבל בעצם,כשחושבים על זה,גם את זה אף-פעם לא ממש אמרת לי). וביחד עם זה,אני חושבת שאולי עדיף שבכלל לא יהיה לי אכפת מאיתנו,מהמצב הזה,וממה שקורה ביננו. אפילו אם אכפת לך,אולי בכלל עדיף לי לא לדעת את זה. אולי זה שאני אחשוב שאני לא מעניינת אותך,יעזור לי לשכוח ממך.

"ברגע שאתה מתעכב לחשוב אם אתה אוהב מישהי,כבר הפסקת לאהוב אותה לתמיד." - תתעכב לחשוב על זה.

 "Take another pill for love" - "קח כדור אחר לאהבה" - הלוואי שזה באמת היה כזה קל. לוקחים כדור והכל עובר. לא היה את הסבל המתמשך הזה. את הכאב הלא נגמר. את הדמעות שאף-פעם לא מתייבשות. ופשוט לא היה אותך,לפחות בדרך הזאתי.

"Your mystery hides all your feelings" - "הסודיות שלך,מסתירה את כל הרגשות שלך" - אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני כבר לא יודעת איך לגרום לנו לבטוח אחת בשני. להאמין אחת בשני. אני לא יודעת איך לגרום לך להיפתח. להראות רגשות - להראות שאתה בן-אדם. אתה כל-כך עסוק באיך שהחברים שלך רואים אותך,ומלהיראות "גבר" שכבר לא מעניין אותך מה שאתה באמת רוצה. וחבל.

אנחנו לא מסוגלים להראות רגשות אחת לשני, להיות כנים, ופשוט להיות אנחנו - מבלי לפחד.

למה אנחנו מסבכים הכל עד-כדי כך?

הכל כבר שקר אחד גדול,שאנחנו שונאים. 

 מעמידים פנים שאין משמעות לכל מה שאנו אומרים.

למה אנחנו משחקים במשחק הזה? אין שום דרך אחרת?

אולי אנחנו טובים רק ב-לחלום על העתיד.

שיקרתי לך. פגעתי בך. פעם אחת. פעם אחת! בגלל הפעם המסכנה הזאת,שאני באמת מצטערת עליה,זה מה שקורה?

 שיקרת לי - כשהלכת והשתכרת,ועל הדרך לקחת איתך אנשים. 

שיקרת לי כשהלכת וסיפרת לאחי דברים – ואל תגיד שלא. לא היה לו סיכוי לדעת את זה אלא אם כן מישהו סיפר לו.

אני לא עשיתי מזה סיפור. וגם אם כן,אתה מילא לא שמת לב. אחרי שהלכת והשתכרת,התחלת עם החיבוקים שלך וזה."סליחה". יופי. טוב לדעת שאתה כזה נחמד רק כשאתה אחרי אלכוהול.

רק תגיד לי מה נעשה. מה אתה תעשה. מה אני צריכה לעשות. מה אתה רוצה שיקרה, ובכלל.

אני,

אוהבת אותך.