המרדף לאושר.

אפילו יותר מבסדר.

הקיץ עושה לי טוב מסתבר, גורם לי שמחה, גורם לי התרגשות, גורם לי צמיחה, גורם לי לחיות.

אבל יש דבר אחד עיקרי שמטריד אותי כבר הרבה זמן והולך וגובר בשבוע האחרון.

אני לא יודעת איך לספר להורים שלי.

איך אומרים להם שהבת הבכורה שלהם, שהם כל כך גאים בה כל הזמן, תומכים ומפרגנים לה, איך היא יכולה לעשות את זה ולא לספר להם.

אחותי מצאה אצלי בתיק קופסה של מלבורו לייט ולא אמרה כלום.

הרגשתי שהיא רוצה אבל לא יודעת מה. היא לא עד כדי כך טיפשה, היא בת 15 בסך הכול אבל גם אני לא אמרתי כלום.

אז איך מספרים להורים?

מה אני אגיד?

איך אצדיק?

מה אומר?

בינתיים השיחה הזאת נדחית. כרגיל.

בעיקר כי מחר אני טסה עם חברות לרודוס (!!!!!)

כולנו כל כך מתרגשות ומחכות לנסיעה הזאת!

לפרוק 12 שנים של לימודים, לחץ בשנים האחרונות, בעיות עם אהבה, בעיות עם ההורים, אז המטרה היא להנות ולהירגע.

לנצל כל רגע לפני שכולנו נצטרך להיפרד ולהפוך לרכוש צה"ל.

לא קל לראות את כל הפייסבוק שלך מוצף בתמונות של חברים שלך במדים, לראות ולא להאמין.

הלוואי ואני אצליח לשמור על קשר טוב עם הקרובים אליי. אני יודעת שהחברויות שלי חזקות, השאלה היא עד כמה.

אז זהו פחות או יותר...

קצת טרודה, אבל ממש לא יותר מדי.

מתרגשת בטירוף להתייצב מחר בבוקר בנתב"ג עם החברות, ל-5 ימים מדהימים של ים, שמש, מסיבות ושאר ירקות (:

Happiness is a mood, not a destination.