איזה יופי, לעדכן בישרא בלי בעיות. פשוט להתחבר ולכתוב.
אז חזרתי לארץ, לפני שלושה חודשים כבר.
איך הזמן עף.
בעל הדירה החדש שלי סידר לי ראיון עבודה יום אחרי שנחתתי.
הראיון הלך ככה:
הוא: אז ספר לי קצת על עצמך.
אני: ממ.. בשנתיים וקצת האחרונות גרתי בקנדה, ושלשום נחתתי בארץ.
הוא: אה והמשפחה שלך גרה בעיר הזאת?
אני: לא
הוא: חברים?
אני: לא
הוא: אז עברת לכאן שלשום, אחרי שנתיים בקנדה, ואתה לא מכיר כאן אף אחד?
אני: בדיוק.
הוא: בואנה אתה יש לך קורות חיים של מתנקש. מאיפה באת לי? התקבלת.
אני: יופי.
עבדתי שם חודש, ופרשתי.
כלכך קשה לי המגע עם הישראלים. במיוחד אחרי שנתיים בקנדה.
ובדיוק לפני שאני מחליט לרצוח את כולם, המוח שלי הופך לצומת טי.
ימינה זה להמשיך לסבול אותם, שמאלה זה להסתגר במבצרי.
מבט קטן בחשבון הבנק, ושובר שמאלה חזק.
במבצרי יושב על חישובים.
כמה כסף יש לי, מול כמה אני מוציא כל חודש על שכירות ושאר ההוצאות.
יוצא 118.
מאה ושמונה עשרה חודשים, שהם כמעט עשר שנים, אוכל לשבת בבית לפני שאהיה מוכרח להתמודד מול העולם שבחוץ.
ולדעתי, הגוף הזה לא ישאר איתי עוד עשר שנים.
בטח לאור ארגזי הויסקי שאני קונה באלף שקל פלוס כל חודשיים.
אז רשמית. יצאתי לפנסיה.
קם בבוקר וקורא ספרים במרפסת במשך שעות.
כשמתחמם בחוץ נכנס לבשל.
אחצ מתאמן על שיעורי הבית בפסנתר שהמורה הביאה לי, ופעמיים בשבוע מגיע לקונסרבטוריון לעוד שיעור מדהים.
בלילה רואה סרט ומכבה עוד יום.
פשוט מחכה שעוד יום יעבור עד שלא אצטרך לקום שוב.
וכשהויסקי יתנקה מהמערכת בטח אתיישב לכתוב פוסט חיובי יותר.
איזה כיף שאתה פה ישרא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
