הפרק הזה שונה מאחרים שהיו לפניו, ראו הוזהרתם

רק לפני זה,

אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות את הפרק. ביני לבינכם, מרגע שהתיישבתי בשביל לכתוב אותו לקחו לי רק מספר שעות לכתוב עמוד וחצי (כמובן, היה עוד לכתוב. הכוונה הייתה היא שלקח לי קצת זמן להשיג קצת מוזה ולכתוב).

בכל זאת, לאלו שתהו איפה הייתי, אני מרשה לעצמי, ב-100% להאשים את תאי (וגם להודות לה בו זמנית), שהחליטה יום אחד לחפור לי יותר מדי על הארי פוטר במסנג'ר, ושלחה לי פאנפיק עליו ועל דראקו3> אז מה נעשה, נבלעתי, התאהבתי ואפילו ניסיתי לכתוב  אבל כשחושבים על זה, לא הייתי מצליחה לכתוב סיפור על הארי ודראקו. לעומת זאת, אחרי כל כך הרבה קריאת סיפורים, ובדיוק, אחרי סיום קריאת הפרק האחרון של אחד הסיפורים באנגלית היפיפיים והבאמת מושקעים שקראתי, אני חושבת שכל העניין הזה של הארי פוטר שיפר את הכתיבה וצורת הניסוח שלי.

אני חושבת שעוד לא יצא לי לכתוב כל כך הרבה לפני פרק, ולמרות זאת, בטח מגיעה לכם התנצלות.

הפרק היום לדעתי שונה מהקודמים לו, גם מכיוון שהוא מנוסח טיפה אחרת, וגם בגלל שזה די חוזר בזמן, אם אפשר להגדיר את זה ככה. אני אהבתי אותו, באמת

אני מקווה שתאהבו אותו גם כן, ובבקשה תגיבו

דרך אגב, לפרק הזה קראתי "My fear" באנגלית מכיוון שזה נשמע טוב יותר. נו, כבר הזכרתי שאני מושפעת מסיפורים באנגלית?

*תאי אמרה שהיא די הולכת לאיבוד בפרק, So,

You might just get lost in there.

Lies

פרק 5: My fear.

הרגשתי כיצד ביטני מתהפכת. טום לא הבחין באיימי הנועצת בנו את מבטה, וכרך את זרועותיו סביב מותניי, נוהם בעייפות. "אפשר ללכת הביתה?" שאל ועיניו נעצמו באיטיות כשנצמד אליי. אישוניה של איימי התרחבו במה שנראה כאימה וצבטתי בחוזקה את ביטנו של טום. הוא קפץ, עירני. "בשביל מה עשית את זה?" שאל בעלבון, עיניו ממצמצות. נאנקתי וניסיתי לחשוב על ההסבר הנכון. "אתה רואה את הבחורה הזו מולנו, עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות?" שאלתי. הוא נחר. "ביל, אנחנו בגרמניה. כולם כאן עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. אם תואיל להיות יותר ספציפי, אני בטוח שאוכל לאתר אותה." הוא גיחך והידק את אחיזתו במותניי. שמעתי את עצמי נאנק שוב, ובחנתי ברוב חשיבות את הבעת פניה של איימי. "אני מתכוון לנערה עם החולצה הירוקה והמכנסיים השחורים." מלמלתי, נושף בקול. רעד עבר בגופו של טום כשהוא נתקל במבטה ואחיזתו במותניי השתחררה באיטיות. "מי זו ולמה היא מסתכלת עלינו ככה?" שאל אותי. האחיזה שלו בי כבר כמעט לא הורגשה, אך הוא סירב לשמוט את ידו, ובמקום להתרחק ממני הוא זז בשביל לעמוד לצידי ואפילו להסתיר אותי מעט מאחורי כתפו במן תנוחת הגנה שכזו. הוא אחז בידי בחוזקה, כמעט מוחץ אותה עד כאב, ולא היה מודע שכלל לא הייתה סכנה. ובכן, אני לא יכול להכחיש שהמבט בעיניה של איימי היה מרתיע ומבהיל, ולא הייתי מופתע (אולי רק מעט) מכך שטום מיהר לגונן עליי אלמלא הכרתי את איימי וידעתי מדוע היא מביטה בי כך. לקחו לי שניות בלבד להיזכר שלא, אינני יודע מדוע המבט שלה כזה מבוהל. הייתי רגיל לראות בו כעס, רוגז ועצבנות, כאילו כבר הייתה מותשת מלנסות ולהרחיק אותי מכל הגברים בהם נעצתי מבטים. אולי היא נראתה כמו שהיא נראת כעת כי מעולם לא הייתי ממש עם אחד הגברים בהם בהיתי ברעבתנות. נתתי לאחיזתו של טום להתהדק חזק יותר סביב ידי, והרגשתי מעט רגוע יותר, כי ידעתי בוודאות שהוא נמצא לצידי. "היא חברה מאוד טובה שלי, למען האמת." מלמלתי. טום החל למלמל משהו חזרה, אך לא הצלחתי להתרכז ולהקשיב.

חשבתי שאלו היו רק שניות ספורות, ולא דקות ארוכות שנמתחו להן עוד ועוד, בהם הצלחתי להריץ במוחי את כל המהות שמסתתרת מאחורי הקשר שלי ושל איימי. הקשר עם איימי... ובכן, היא הייתה תמיד האחראית מבין שנינו. לא היה טעם להכחיש או לנסות לשנות את זה, בעיקר מאחר שהיא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים. מאז שהכרנו אחד את השנייה והפכנו למעין "החברים-הכי-טובים" היא לקחה על עצמה את תפקיד האחות הגדולה שמעולם לא זכיתי לקבל. לפעמים היא עיצבנה אותי, מכיוון ששיחקה את תפקידה כל כך טוב. כמו ליזי, היא לא אהבה שהסתובבתי במועדונים כל הזמן, למרות, שביני לבין עצמי, אני חייב להודות, מעולם לא הלכתי למועדונים כי אהבתי אותם. זו הייתה חופשה, ואני בן שבע עשרה, נו באמת. זו כמעט מחוייבות, מן חוק בלתי כתוב, שמצווה עליי לגרום לליזי להתאכזב ממני ולכעוס עליי, ולהיות מרדן כשאר הנערים שבגילי. אני לא רוצה, להיות... שונה.

זה לא היה קשה, אך גם בהחלט לא קל (מבחינה נפשית ומוסרית), לתת לליזי להתאכזב ממני כל פעם מחדש. זה היה אפילו קשה יותר כשהייתי צריך לסבול גם את התאכזבותה של איימי, שטרחה כל פעם ופעם לציין בפניי שוב שהמועדונים האלו הם רעל. האימרה הזו הייתה מעלה בי כעס צורב, מכיוון שידעתי שאיימי הולכת למועדונים לפחות פעם אחת בשבוע, ותמיד חוזרת עם בחור אחר הביתה. ידעתי שהיא רוצה שלא אעשה את אותם הטעויות שהיא עשתה, ושלא אתמכר לאותם הדברים שאליהם היא מכורה (ושלא תתחילו לחשוב לי מחשבות שכאלו. לא כל התמכרות היא התמכרות אל סמים ואלכוהול).

השתיקה בשבילי הייתה כמו אוויר לנשימה, ובמהלך השנה האחרונה, הרגשתי שאני נחנק. להיות בין כל המועדונים האלו, ובכן, באמת שלא אהבתי את זה. תהיתי כבר הרבה זמן מדוע אני נוהג כך, כאילו בשביל להכאיב לעצמי בכוונה, להבעיר עוד שמן במדורה שלהבותיה כבר צורחות באימה. מזוכיסטי? שאלתי את עצמי מספר פעמים, ולעיתים חשבתי שאולי.

אני זוכר, כשמצאו אותי תחת שכבת השלג העבה עם שפתיים כחולות ודמעות קפואות זולגות מהלחיים, הכול השתנה. צעקות בקעו מהחשיכה, ועיניי ריצדו סביב בשביל לראות משהו, להרגיש משהו, כל דבר. להיות קבור שם מתחת לשלג; זה היה נורא, מחניק ומעיק, אבל זה גרם לי לשתוק. ושתקתי, במשך המון זמן. זמן שאי אפשר לתאר בתאריך, מכיוון שהזמן נמתח לו כל כך הרבה עד שהיה קשה להבחין כיצד הוא חומק מבין אצבעותיי באיטיות. לפעמים, עצם המחשבה על כך שהוא חומק ממני באיטיות הייתה גורמת לו לעצור ולא לזוז אפילו שנייה אחת. המחשבה הייתה גורמת להכול להיראות מאוד איטי, זהיר ושביר, ובאמת, אני חייב להודות, הזמן לא היה ארוך כל כך, אך כל עוד הוא נמשך, זה הרגיש כנצח.

היו כאלו שהוקירו ואהבו אותי בזכות השקט הישן והמוכר ההוא, ובבית היתומים נהגתי פשוט לעשות כפי שצווה עליי, ולענות בחיוב לכל דבר שביקשו ממני, בלי להניד עפעף ולסרב. תמיד שקט הייתי, וזה לא התשנה. אולי קצת, אבל אני לא שם לב.

תמיד הייתי כך, שקט, עד שהגיע הלילה.

זכרתי את זה כאילו זה היה אתמול, וכל הפעמים בהן ניסיתי להשכיח את הזכרונות האלו היו רק כמו להלקות את עצמי שוב ושוב בזמן שצעקות זועקות לי בראש שאסור לי לשכוח ושאין לי אפילו מספיק כוח בשביל לנסות. הרי כולם יודעים, אפשר לשרוף זכרונות של עבר, אבל אי אפשר לשרוף את הגשר שמחבר בינם לבין ההמשך.

החושך הנוראי ומקפיא העצמות נפער כשכמה אנשים הבחינו לפתע בגוש שלג מוזר באמצע חצר-המשחקים. רציתי לבכות כמו מטורף, אך הדמעות היו כל כך קפואות על לחיי שהרגישו כלחייה של בובת חרסינה, עד שרק דמעות קטנות, יבשות וסדוקות, עשו את דרכן במורד לחיי. רציתי לצרוח, לצרוח ולהביע את הכאב החלול שהרגשתי בפנים, שגאש בתוכי בגלים וניפץ את ליבי לרסיסים, אך הצרחה לא היעזה לבקוע מפי, כאילו סירבה לצאת ולתת לעולם לדעת עד כמה כואב לי. רציתי לזוז, לבעוט, להכות, אך רגליי וידיי בקושי יכלו לנוע במקומן; הקור הקפיא אותם לחלוטין. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לעשות כלום. לרגע הרגשתי פחד עצום, ורציתי לחזור ולהיקבר בחושך ובשלג, מוכן לסבול את הכאב התמידי שתקף אותי בכל פעימת לב, כשלפתע שמש שצצה לה מבין זוג עננים אפורים, ולא משנה עד כמה היא הייתה חלשה וכמעט בלתי-נראת, היא גרמה לי להרגיש בטוח. היא גרמה לי להרגיש טוב. זוג ידיים חמות הוטחו על כתפיי ומשכו אותי מחוץ לשלג, מחוץ לחשכה הנוראית, והגחתי את העולם הפתוח, מתשנף בקול שהרגיש סדוק ורועד, ורעש של מן חרחור מוזר נלווה לכל נשימה ושאיפה שעשיתי. כל מה שבא אחר כך כבר לא היה שייך לעבר או לגשר שחיבר בינו לבין העתיד. כל מה שבא אחר כך, היה, בפני עצמו, העתיד.

זכרתי רק את זה, וחלקים בודדים מלפניכן נהגו לרדוף אותי בחלמותי ולא להניח לי לרגע קט של מנוחה. זה היה הגשר שהפריד וגישר יחד בין הזמנים הקיימים, אם אפשר להגדיר זאת כך. העבר נעלם, התאדה לו לאט ולא טרח לנסות למצוא את בעליו שנית. ואילו העתיד נותר רענן וחדשני, ומיהר לתפוס את מקומו בראשי, מסרב לתת לי רגע אחד של היסוס שיספיק לגרום לי לצאת לחפש את זכרונותיי. המחשבה על להיזכר גרמה לקור להתפשט בגופי ולעיקצוצים לגעת בקצות אצבעותיי ורגליי, לגרום לי להרגיש כפי שהרגשתי כשעוד הייתי קבור תחת ערימות השלג, ולכן לא ניסיתי לחקור ולא התנגדתי כאשר זכרונות חדשים שטפו את הזכרונות הישנים החוצה, ואיתם גם את הכאב התמידי.

נאלצתי להיאחז בדברים הקטנים ביותר שבחיי החדשים. כל פרט היה חשוב. אפילו מטבע שנפל מכיס של עובר אורח תמים, או מיץ שנשפך על שולחן, או אפילו נמלה שטיילה על הרצפה בדרך לשיעור הביולוגיה, או כדור גלידה שהחליק מהגביע ונשפך על האספלט. הכול, כל זיכרון, אפילו אם הוא היה עצוב (וכשאני אומר עצוב, הזיכרון הוא עצוב רק בעיני אחרים, בגלל שבעיניי הוא נראה כמעט כמו אחד הרגעים המאושרים בחיי, מאחר וחוויתי רגעים גרועים יותר), היה תופס מקום מכובד בקופסאת הזכרונות, ומפנה את מקומו בבוא הזמן לזיכרון גדול יותר, חשוב יותר.

אם היו מחפשים אותי, לא היו מוצאים אותי באחת הפינות החשוכות של בית היתומים. היה דבר ממנו פחדתי יותר מהכול, וזה היה להיות לבד בחושך. לא יכולתי לישון ללא אור בקצה החדר, ותחילה אפילו לא יכולתי לישון לבד. הפחד, האימה שאחזה בי מהמחשבה שאתעורר והחושך לא ייעלם...

מי שהכיר וחיפש אותי ידע- את כל זמני החופשי אבלה בחוץ, במקום בו יש מרחב ואור. אפילו אם האור היה קלוש, כמעט מתאדה ונעלם, זה הספיק לי. זה היה מספיק בשבילי, בשביל להרגיש בטוח. הימים היו הכי קלים, כי לא נאלצתי להתמודד עם חשכה תמידית, ויכולתי להיות בחוץ, במרחב פתוח ורחב ידיים, אך הלילות היו זוועתיים. כמו בסיוט שלא מתעוררים ממנו, אני זוכר כיצד הייתי מסרב בתוקף, בוכה כל כך חזק, רוקע ברגליי כל כך חזק, צורח כל כך חזק, עד שהייתי מעיר את אלו מהקצה השני של הקומה שכבר נרדמו ובדרך כלל גם את הילדים שבקומות מתחתיי ומעליי. הייתי מתחנן לפני המדריכה שלי שלא תכריח אותי להיכנס לחדר השינה, שתיתן לי להישאר איפה שיש אור, בחוץ, והיא הייתה יורדת על ברכיה, מניחה את הידיים שלה ממש בזהירות על הכתפיים שלי ואומרת בעדינות שבחוץ כבר חשוך, ושאני לא יכול לצאת. הכול היה מתערפל, ולא הבנתי למה היא התכוונה. לא טרחתי, והמוח של הילד הקטן, הטיפש והתמים היה נואש לא להיכנס לחדר החשוך. רק לאחר שעות של צעקות ובכי תמידי, לא משנה שהציעה המדריכה שלי להיכנס איתי, לשכב לידי, ולשים מנורה על השידה... לאחר כל כך הרבה שעות של עימות אחד עם השנייה, הפחד מפיסת חושך קטנה כבר היה גדול מדי, והאור הקטן כבר לא יכל להתגבר על הצבע השחור. הייתי מתעייף ונרדם בזרועותיה, יותר מדי מותש מלהילחם, ולא משנה שהצלחתי לעבור את הלילה, הבכי היה חוזר כל פעם מחדש, כי לא היה דבר שפחדתי, תיעבתי ושנאתי יותר מכל דבר אחר בעולם, מאשר את החושך שהיה עוטף אותי כל פעם מחדש, שולח זרמים של מים קרים בכל גופי ומחשמל אותי.

עכשיו הרגשתי כמו באותם הסיוטים שהייתי חולם כילד, שבהם, למרות שנכנעתי לעייפות המתישה, הייתי מתעורר באמצע הלילה, ומתוך חושך, נחשף על החושך. וצעקתי ובכיתי ונאבקתי בו, כמנסה להילחם ברוח ההודפת אותי אחורנית ושורקת את שמי, לוחשת אותו שוב ושוב בקול שהטריף אותי, כמעט הוציא אותי מדעתי. ולא משנה כמה בכיתי, כמה התחננתי שיעלם, החושך לא נעלם. הוא רק נהיה כהה יותר, חזק יותר ושחור יותר, וככל שעבר הזמן, הרגשתי שהאפלולית מכרסמת בתוכי, מחשלת אותי וגורמת לי להרגיש רפוי וחלש, ולא נותר לי דבר אחר לעשות מלבד להיכנע.

***

החושך גרם לרצועה סביבי להתהדק בחוזקה, והרגשתי שוב כיצד אני נחנק. אוויר, צריך אוויר, צעקתי, אך אף אחד לא שמע. אור, אוויר, משהו! צרחתי, חזק יותר ויותר עד שקולי אבד בחשיכה. הושטתי את ידיי קדימה והלכתי, אך שום חלק מגופי לא יכולתי לראות. ניסיתי להיאבק ברוח ששרקה את שמי ונאקבתי בה עם ידיי, אך היא חמקה מאצבעותיי, בלתי נראית, והמשיכה, בגיחוך אפלולי ומעתנג, ללחוש את שמי.

לפתע נפלתי. הרגשתי כאילו האדמה רועדת מתחתיי, ולא יכולתי לראות דבר. גופי רעד, ידיי רעדו, ראשי רעד, ולפתע הרגשתי שני דברים כבדים נוחתים ואוחזים בכתפי, מנערים אותי בחוזקה. הם עזבו אותי ובמקום זה, משהו שהרגיש כמו סטירה, או אחיזה בלסת יותר מדי חזק, החל לגרום ללחי שלי לבעור. ראיתי לפתע נקודות אור קטנות מסביב, חולפות מצד לצד. הושטתי את זרועותיי לעברם, נואש לתפוס בנקודת אור אחת קטנה, אך הן כולן חמקו ממני. ולפתע עצרה אחת מנקודת האור, ולאט, כשהתקרבתי באיטיות, משתדל לא לגרום לה לברוח, היא החלה לגדול ולגדול. מטושטשת, אך אמיתית. העיניים שלי הצטמצמו מהאור הבוהק, ולפתע התעוררתי.

"ביל? ביל, אתה בסדר?" פרצופה של איימי, מטושטש עד כמה שנראה, הסתיר לי מחצית מהאור. הסטתי את ראשי הצידה והאור הוסתר על ידי דמויות אחרות, זזות וממלמלות. ניסיתי לגרום להן להיעלם, אז שפשפתי אותן בחוזקה, כדי שאוכל להטיב לראות. הסבתי את מבטי חזרה אל איימי. "מה קרה?" שאלתי בקול צרוד, ותהיתי האם באמת צרחתי, ואף אחד לא שמע.

לפתע הבחנתי בטום, כשהוא רכן על ברכיו והעביר יד בשיערי, מתעלם לחלוטין מעיניה הפעורות של איימי. הוא הזדקף, מביט בדמויות שהסתבר שהיו תלמידים בבית הספר. "זה בסדר, הוא בסדר. תודה לכולם על הדאגה, אבל הוא ישרוד. עכשיו תנו לו אוויר." הוא סילק אותם, והם התפזרו באיטיות, מאפשרים לי להיחשף אל האור ואל האוויר הצח. התנשפתי בכבדות והבחנתי שאני יושב על ספסל. טום התכופף לעברי שוב, כורע על ברכיו, והניח את היד שלו בזהירות על הלחי שלי. "מה קרה?" שאלתי שוב. הוא נראה מודאג. "התעלפת. מלמלת 'חושך' ופשוט איבדת את ההכרה. אתה בסדר? אתה נורא חיוור." הוא מלמל והושיט לי בקבוק מים. "תשתה." ציווה עליי. בידיים חלשות, אחרי היאבקות ברוח הטורדנית, פתחתי את פקק הבקבוק ולגמתי ממנו. העברתי את מבטי מהשניים, שנראו מאוד מודאגים. "אני בסדר." מלמלתי בראש מושפל. איימי התנשפה בקול רועד. "כבר חשבתי להזמין אמבולנס." היא אמרה. "אבל הוא אמר שלא צריך." הסלידה בקולה הייתה עמוקה, ובאנחה חשבתי לעצמי שזו הייתה הדרך הנוראית ביותר להכיר בין טום לאיימי. טום נחר והסתובב לעברה. "אמרתי לך, שהייתי בקורס רפואה ואני יודע מה צריך לעשות. כפי שאת רואה, הוא ער, לא?" שאל, וחזר להביט בי, הבעת פניו מתרככת באיטיות. הוא שלף חפיסת שוקולד מהתיק והוריד ממנה את העטיפה, שובר חתיכת שוקולד גדולה ממנה. "הנה, קח, תאכל. זה יעזור." הוא חייך אלי. לקחתי את השוקולד ונגסתי בו באיטיות. הרגשתי יותר טוב, יותר חזק ממקודם. נעמדתי בזהירות וטום מיהר לאחוז בזרוע שלי בחוזקה, פוחד שאאבד את היציבות שלי. נאנחתי. "אני בסדר." חזרתי על עצמי שוב. איימי גלגלה את עיניה, וידעתי שהיא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע. "אתה צריך לנוח." אמר טום, עדיין דואג. נאנחתי ורקעתי ברגלי בכעס. "אני בסדר!" חזרתי על עצמי שוב, בקול גבוה יותר. זה כאילו אף אחד לא שמע אותי, כי איימי מיהרה גם כן לאחוז במרפקי. "אני לוקחת אותך הביתה." אמרה. טום הניח לה לגרור אותי משם. נכנסנו למכונית שלה, למרות שהמרחק מבית הספר אל הבית שלי היה קצר, והיא סירבה להציע לטום הסעה חזרה הביתה, מקללת בשקט ואומרת שמגיע לו ללכת ברגל אם הוא אפילו לא הציע להחזיר אותי לבד הביתה. לא טרחתי להסביר לה שאם אמא שלו הייתה רואה אותי ואותו ביחד, היא כבר הייתה מנפצת צלחות על הרצפה מרוב כעס.

הרגשתי עייפות, שדגדגה אותי בכל הגוף וגרמה לעיניים שלי לרפרף ולהיעצם מדי פעם. איימי אמרה שזה בסדר, שאני יכול ללכת לישון ושכבר נגיע, אבל עצם העובדה מכך שעוד שנייה אחת אנחנו כבר נהיה בבית שלי, עצרה אותי מלהירדם. נכנסנו אל הבית, ליזי עוד לא חזרה, ואיימי הובילה אותי אל חדר השינה. נרדמתי ברגע שראשי נגע בכרית, ואיימי אמרה שתחכה עד שליזי תחזור, אבל כבר לא שמעתי. לא ראיתי שכיבתה את האור, לא הרגשתי שכיסתה אותי בשמיכה הדקה, לא ראיתי שהסיטה את הוילונות ולא שמעתי שסגרה את הדלת, כי כבר נרדמתי, ולא יכולתי להזהיר אותה, ולהסביר לה, שפחדתי.

***

להתעורר בזמן שישנתי היה כבר מנהג קבוע מאז שהחלומות חזרו, אבל הפעם הצטרפה עוד פיסת זיכרון ישן אל החלום; הנה עומדים אני והוא. הוא מסדר את הצעיף לצווארי ואת כובע הצמר שלראשי ומחייך אליי, אחוז בידי. הלב שלי מנתר מהחיוך שלו. והנה פתאום אנחנו מתחילים ללכת, והנוף מתקרב, חולף ומתחלף בנוף אחר, אך אחיד. לפתע סימון מופיעה ומתכופפת לעברי, מנידה בראשה לשלילה במבט חסר-רגש. האחיזה של הילד ביד שלי נעלמה, ובמקום זה הרימה אותי סימון על ידיה, אוחזת בי בחוזקה. הכול נראה שונה מהזווית הגבוהה ההיא, ומאחורי גבה הושטתי את ידי קדימה אל הילד, מנסה לתפוס אותו, לאחוז בו. אני נופל פתאום על השלג, והיא מדברת אליי מלמעלה, מסבירה לי משהו שכעת, בחלום, אינני יכול לשמוע. כנראה אמרה לי להישאר במקומי, כי לא זזתי, גם כשהתרחקה. ישבתי שם, באמצע חצר-המשחקים, וחיכיתי, רואה את סימון חוזרת אל הילד ואוחזת בידו בחוזקה, גוררת אותו משם. והוא העיף את ראשו אחורנית, מביט בי במבט מודאג, חושש. הם עזבו, היא לא מביטה אחורה. אף אחד לא נשאר. השעה הייתה מאוחרת, כך שיערתי, ופיסות של חושך החלו להסתיר לי את הנוף האדמדם. והנה עוד פיסה של אור הדמדומים נחבאת לה ונעלמת, ואת מקומה תופס כתם שחור, גדול ומקפיא. ומופיעים עוד ועוד כתמים, והקור מתפשט בכל גופי, עד שלא נותרה אפילו לא פיסת אור אחת להיאחז בה.

***

זה היה כמו סיוט ילדות שהתגשם לפתע. התעוררתי מחושך, אל חושך. לא יכולתי לחשוב בהיגיון. הדבר היחידי שצרח באוזניי היה פשוט צרחה בפני עצמה. צרחה אחת ארוכה שלא נגמרת, כאילו לא חסר לה אוויר, כאילו היא ניזונה מהשחור הגדול והתמידי. והצרחה נהייתה חזקה יותר, לא עוצרת לדקה אחת. רציתי שתפסיק, שתיתן לי קצת שקט, אוויר ואור. האישונים שלי ריצדו מצד לצד, מחפשים נקודה שבה אוכל להיעזר. האימה השתלטה עליי, הרגשתי כיצד גופי מתחמם ומתעטף בזיעה, ולפני שיכולתי לעצור בעצמי, הילד שניסיתי להסתיר ולהדחיק, לדחוף הצידה אל אחד החדרים הישנים בבית ולנעול את הדלת לנצח, חזר, ופרצתי בבכי קולני. הסתכלתי סביב, חיכיתי שמשהו יקרה, וכשזה לא קרה, קברתי את פניי בין זרועותיי. החושך לא עזב. שמעתי את הדלת נפתחת ולא יכולתי להרים את ראשי. מישהו אחז בי והבכי שלי רק התחזק, מסרב להפסיק. ניסיתי לדחוף את הילד הקטן והמבוהל הצידה, אך זה נראה שבמשך השנים הוא התחזק שם בחדר הנעול, וכעת, כשפתאום הזכרונות האלו שבו להציף את מוחי, הילד חזק מתמיד, ואפילו אני, אם כבר גדול וחזק הייתי ממנו, לא יכולתי להילחם בו.

"מה קרה? ביל?" זו הייתה איימי. היא כרכה את זרועותיו מסביב לגופי וחיבקה אותי. טיפשה! רציתי לצרוח עליה. למה היא לא קמה ומדליקה לעזאזל את האור? לא יכולתי לפתוח את פי ולדבר, והיא סתם נשארה שם, מחבקת אותי ומנסה להרגיע אותי. לתדהמתה, לא הצלחתי להפסיק לבכות. היא נלחצה, דאגה, ומרוב בהלה לא חשבה אפילו על להדליק את האור, אלא רק לגרום לי להפסיק לבכות ולהתנשם בכזו כבדות. החזה שלי עלה וירד ועלה וירד וליבי פעם בקצב מטורף כשהחושך עדיין היה בחדר. בקול צרוד וחורק שיניים מלמלתי, "חשוך... מדי..." והיא התנתקה ממני מיד, פותחת את הדלת לרווחה, מדליקה את האור ומסיטה הצידה את הווילונות. הרמתי בזהירות את פניי הקבורות בזרועותיי והתנשמתי, נושף בכבדות. הבטתי באיימי והיא נראתה נסערת. "אתה מוכן אולי להסביר לי מה לעזאזל קרה לך עכשיו?" שאלה בקול ביקורתי, אך ידעתי שהיא רק דואגת.

לא זכרתי אם סיפרתי לה בעבר על הפחד שלי, אבל ידעתי, שמבין כולם, היא יודעת הכי הרבה. נשמתי ובקול רועד מלמלתי, "אני לא אוהב, את החושך."

והיא רק הביטה בי, המומה ודואגת, ושתקה.