" במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי.
עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים.
אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים.
מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.
דמם זועק, אך קולם לא יישמע.
אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא. "
(גדעון האוזנר, משפט אייכמן)
יש כל כך הרבה להגיד. אך איך להגיד? ממה להתחיל? ממה לסיים? מה לי ולשואה?
הרי לא אני צריכה לכתוב לכם את הפוסט הזה! את הפוסט צריכים לכתוב שישה מליון מאיתנו שלא יכולים. מיליון וחצי ילדים. לפחות.
הרי לא אני יכולה לספר לכם איך זה לשבת ברכבת. בלי המשפחה. רעב. מעונה. עייף.
אבל לא להצליח לישון. כי הרי לא איתי יושבים עוד אלפי ילדים בוכים, רעבים ומותשים מהחיים כמוני! הרי לא אני הופרדתי מילדיי, מהוריי, מכולם.
לא אני נותרתי לבד.
ובכל זאת-הם לא עיבדו תקווה. לפחות חלק מהם. חלק גדול.
הם עמדו בגבורה בכל הרגעים הקשים. חלק שרדו אותם, חלק לא. אחרי נעלמו לנו מרגעים קשים אחרים.
הם חיו וצעדו, ועבדו, ונסעו אל עבר הלא נודע.
זקנים, ילדים, מבוגרים, תינוקות. כולם. כולם.
שישה מיליון.
זה לא נתפס, אתם לא חושבים? אני לא יודעת מי, מכל ישראבלוג, יכול לדמיין לעצמו מה זה שישה מליון. זה מספר שהמוח לא יכול לתאר!!!
דקה אחת של דומייה לכל ישראל לא מחפה על חיים שלמים (או יותר נכון- לא שלמים) של האנשים שנספו בשואה.
אני מרגישה רע ובאותו הזמן, גם טוב.
למה טוב?
כי הרי כולנו. כולנו צריכים לקום בבוקר ולהודות לה' או לכוח העליון שקיים, שאנחנו לא במקומם. נכון- זה אגואיסטי. נכון- זה לא הכי מתאים לאווירה. אבל באמת אין לי מה לעשות חוץ מלהודות על זה בזמן שכולנו בוכים על מי שכן היה קיים באותו הזמן.
מי שנרצח. נשרף. עונה. מי שלא זכה לקבר והקבר שלו מפוזר עם הרוח בכל רחבי אירופה.
קשה לי. קשה לי לראות סרטונים על השואה. לראות את הגוף שלהם.
את הסבל.
אבל אולי אתם תצליחו.
כולנו נזכור. נזכור ולא נשכח. נזכור ולא נסלח. יזכור