לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

suicide is switching on the Self Distrustion Mode



Avatarכינוי:  Pathetic, Emotional,Sick

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

הפרעת אכילה...


קצת מצחיק לומר את זה (אולי רק האנשים שאני מכירה, כולל אני, יבינו גם למה) אבל רק בערך לפני שבוע באמת הבנתי שיש לי בעיה...

 

כשאומרים הפרעת אכילה... ישר קופצות לראש בנות שרואים להן רק עצמות. בנות צמות. בנות מקיאות. בנות משוגעות שרואות את עצמן שמנות למרות שהן רזות כמו מקל.

כולם כבר עברו למחשבה שלספור קלוריות זה בסדר. שעם את אוכלת משהו את בסדר. בסדר גמור.

קשה לי קצת לכתוב את הפוסט, אז הוא לא יהיה ארוך. אני רק חושבת שלא ממש הכרתי את אנה או את מיה כמו שרבות מאיתנו (בנות בגילי) הספיקו, לצערי, להכיר.  אני לא זוכרת משלשלים. אני לא זוכרת הקאות. תמיד אכלתי.

אבל עם אגיד שלא היו נסיונות להקיא- אשקר

עם אגיד שלא היו נסיונות לרעוב- גם אשקר

מתי התחלתי את ה"דיאטה"? לפני שנה בערך. מתי התחלתי לשמוע "וואי ממש רזית! כל כך יפה לך! וכו' "? אולי לפני כמה חודשים טובים אני סופגת מחמאות כאלה... די הרבה? אני לא בטוחה... אולי.

אבל מה זה שווה מה שאומרים לך כשאת מביטה במראה ורואה גוש שומן מהלך? עם תחת בגודל של כל אירופה ובטן שיכולה להכיל את כל תושבי אמריקה (שתיהן) ואולי יותר מחצי תושבי סין? והיריכיים?

הן ענקיות!!!!!!

המזוכיזם התחיל בתחילת שנה. "כמעט כל יום ספורט" הפך ל"כל יום ספורט" והפך ל"יותר מפעם אחת ביום לעשות פעילות גופנית+תרגילים שונים ומשונים"

אז מה שהרגליים כואבות "קצת"? אז מה עם את מרגישה שתפוס? שאת עייפה? שאת בפאקינג 37.5 מעלות חום ויושבת בבית? אז מה עם פאקינג באלך להקיא, להתאבד להיעלם? הרי ה' לא ייסלח לך עם תפסיקי עכשיו.

סלח לי אבי כי חטאתי. אני לא שומרת כשרות. לא שומרת שבת. לא חוגגים בבית שלי את רוב החגים. אני לא יודעת את התפילות והמנהגים.

אבל אני כבר לא זוכרת ממתי אני מתפללת לה' כל ערב- מבקשת סליחה על כל מה שאכלתי. על זה שלא עשיתי מספיק ספורט. על זה שריכלתי או התנהגתי מגעיל. "לא מגיעה לי הזדמנות שניה, אני הרי בכל מקרה לא אצליח לשמור מחר אבל בכל זאת, בבקשה ה'... בבקשה... בבקשה"

זה תפילה של עבר ותפילה של בוקר. כל בוקר בו אני עולה על המשקל ומתמודדת על גורלי הנורא.

 

רק לפני שבועיים הבעיות החלו. בעיות עור- פריחה מוזרה מסביב לפה שהתגלתה כדבר מוזר- מחסור בבשר וחוסר בפחמימות.

הרי כבר קרוב לחודש שארוחת הצהריים בשבילי היא סלט וארוחת הערב היא מרק. הגוף שלי בפאניקה. בפסיכוזה. וכך גם המצב שלי.

ההורים התחילו לדאוג. מוזר שהם דואגים למשהו אחר חוץ מלריבים שלהם. לעצמם. לכסף ולשמחה של הבת שלהם.

עכשיו זה התזונה שלה.

אבל פחמימות ובשר? ביחד?! אני צורחת עליהם. רוצה לזרוק עליהם דברים. זה לא מסתדר לי! כמו מנטוס וקולה!

לא רוצה. לא רוצה! חייבת.

עכשיו זה כמעט עבר.

 

אני לא בתת משקל.

אני עדיין שמנה.

עוד קצת, עד שאגיע למצב בו אוכל ללבוש בקיני.... אבל מה אז?

ארד עוד? אעלה? לא!!! אבל איך אצליח לשמור על המשקל הזה?

אני אף פעם לא הגעתי לתת משקל. לא הגעתי לאנורקסיה. לא הדרדרתי לבולמיה.

אבל פיתחתי הפרעת אכילה "קטנה וחמודה" של מזוכיזם.

לראות עד איפה אני יכולה לסבול.

הפרעה קטנה ופרטית שלי. אף אחד לא ייקח אותה ממני.

רק עד 3-4 קילו. אולי 5. בבקשה ה'. בבקשה.

נכתב על ידי Pathetic, Emotional,Sick , 26/4/2009 22:04  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שישה מליון קטגורים. שישה. מיליון.


 " במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי.

 עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים.

 אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים.

 מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.

 דמם זועק, אך קולם לא יישמע.

 אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא. "

(גדעון האוזנר, משפט אייכמן)

 

יש כל כך הרבה להגיד. אך איך להגיד? ממה להתחיל? ממה לסיים? מה לי ולשואה?

הרי לא אני צריכה לכתוב לכם את הפוסט הזה! את הפוסט צריכים לכתוב שישה מליון מאיתנו שלא יכולים. מיליון וחצי ילדים. לפחות.

הרי לא אני יכולה לספר לכם איך זה לשבת ברכבת. בלי המשפחה. רעב. מעונה. עייף.

אבל לא להצליח לישון. כי הרי לא איתי יושבים עוד אלפי ילדים בוכים, רעבים ומותשים מהחיים כמוני! הרי לא אני הופרדתי מילדיי, מהוריי, מכולם.

לא אני נותרתי לבד.

ובכל זאת-הם לא עיבדו תקווה. לפחות חלק מהם. חלק גדול.

הם עמדו בגבורה בכל הרגעים הקשים. חלק שרדו אותם, חלק לא. אחרי נעלמו לנו מרגעים קשים אחרים.

הם חיו וצעדו, ועבדו, ונסעו אל עבר הלא נודע.

זקנים, ילדים, מבוגרים, תינוקות. כולם. כולם.

שישה מיליון.

זה לא נתפס, אתם לא חושבים? אני לא יודעת מי, מכל ישראבלוג, יכול לדמיין לעצמו מה זה שישה מליון. זה מספר שהמוח לא יכול לתאר!!!

דקה אחת של דומייה לכל ישראל לא מחפה על חיים שלמים (או יותר נכון- לא שלמים) של האנשים שנספו בשואה.

אני מרגישה רע ובאותו הזמן, גם טוב.

למה טוב?

כי הרי כולנו. כולנו צריכים לקום בבוקר ולהודות לה' או לכוח העליון שקיים, שאנחנו לא במקומם. נכון- זה אגואיסטי. נכון- זה לא הכי מתאים לאווירה. אבל באמת אין לי מה לעשות חוץ מלהודות על זה בזמן שכולנו בוכים על מי שכן היה קיים באותו הזמן.

מי שנרצח. נשרף. עונה. מי שלא זכה לקבר והקבר שלו מפוזר עם הרוח בכל רחבי אירופה.

קשה לי. קשה לי לראות סרטונים על השואה. לראות את הגוף שלהם.

את הסבל.

אבל אולי אתם תצליחו.

 

כולנו נזכור. נזכור ולא נשכח. נזכור ולא נסלח. יזכור

 

נכתב על ידי Pathetic, Emotional,Sick , 21/4/2009 15:08  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

521
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPathetic, Emotional,Sick אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pathetic, Emotional,Sick ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)