It's Just My Adolescence

החלום של כל ילדה זה להיות מלכה,

נסיכה, שמחכה לאביר על הסוס הלבן שלה.

שיהיה לה הכל, שיהיה לה כסף והיא תשלוט על כולם.

אני אף פעם לא חלמתי להיות המלכה

וגם היום אני לא רוצה,

אני לא רוצה להיות מלכה, מה אני צריכה את כל הבעיות האלה על הראש

אף אחד לא באמת אוהב את המלכה, אם כבר מישהו אוהב אותה

זה כי הוא מעריץ אותה, כי היא מלכה.. לא בגלל מי שהיא באמת

לא רוצה אביר על סוס לבן, מישהו שיאהב אותי זה מספיק לי

גם עושר אני לא רוצה, הייתי שמחה להחליף אותו באושר.

מי זאת המלכה ? מישהי שיש לה כתר על הראש וגרה בארמון ?

אם הייתי רוצה להיות מלכה הייתי מכינה לי איזה כתר מנייר ובונה לי ארמון מפואר מחול

אבל אני יודעת שזה לא מה שיביא לי את האושר ..

אז אני מעדיפה להשאר סתם איזה ילדה מטומטמת

בגיל ההתבגרות .

כשאת לבד \ כפיר עטיה

ובלילות את עצובה,

שוב מנגבת עוד דמעה

לאף אחד לא מגלה מה את עוברת

את מתרחקת מכולם, ומסתגרת בנשמה

פשוט רוצה להיות לבד כשאת נשברת

ספרי לי מה כואב לי בליבך,

פתחי אליי ילדה את נשמתך

וזה כואב כשאת לבד,

וזה קשה לראות אותך כשאת סובלת

תנסי ותאמיני שיבוא יום ותביני שהכאב יחלוף ושוב תצליחי לחייך

וזה כואב כשאת לבד,

וזה קשה לראות אותך כשאת נשברת

תנסי ותאמיני שיבוא יום ותצליחי עוד פעם לחייך

שוב בלילות את מקווה,

צמאה לחום, לאהבה

והעיניים מספרות מה את עוברת

את מפוחדת ותמימה כשאת לוקחת נשימה

ומתעקשת בשתיקה לא מוותרת

אולי זה יעזור אם תספרי

אולי זה יעזור ותתגברי

למה אני לא יכולה פשוט לדבר על הכל ?

היא צודקת, בסוף אני באמת אתפוצץ .

כל בוקר אותו סיפור,

לקום בבוקר להתארגן לבצפר וכמובן שתוך כדי לריב עם כולם.

לקחת כדור לכאבים לשים את המסכה של הליצן, נו זאת עם החיוך, ולצאת לבצפר .. להעמיד פנים שהכל בסדר למרות שאפילו החברות שלי כבר יודעות שזאת סתם מסכה מסכנה, אבל ככה כולם מכירים אותי, עם המסכה הזאת. ואם אני אוריד אותה והם לא יאהבו את גל שבלי המסכה ? טוב נו נישאר איתה היא בכל מקרה לא מזיקה ..

להכנס לשיעור, להשלים את שעות השינה שבזבזתי בלילה על בכי וריבים. להתפלל לצלצול ולהתלבט שעה אם להכנס לשיעור הבא או להשאר בחוץ ..

ועוד שסופסוף נגמר היום הזה, היום שבו אני תקועה עם אנשים שאני לא באמת סובלת..

אלה שפעם חשבתי שהם הכי חשובים לי בעולם אבל השתנתי , השתננו . וכשאני איתם אני מרגישה כל כך צבועה, את לא באמת סובלת אותם. אוח אני מתה לעבור בצפר.

אז הגעתי הביתה, הורדתי את המסכה ועליתי למחשב כי אנלי באמת דבר יותר טוב לעשות. כי שיעורים אני לא יעשה ואת החברות אני לא רוצה לראות, או שהן מתקשרות כי הן צריכות אותי בשביל משו אז שאני אצא ..

אה איך שכחתי , איך שאני מגיעה הביתה מחייכת אחרי הצחוקים באוטובוס.. אני רואה ת'פרצוף שלה, של אמא וכל החיוך יורד לי ואני עולה למעלה לראות טלוויזיה או לאכול ואני רואה אותו.. ואז אנחנו רבים הולכים מכות קללות בכי דמעות כעס, הכל יוצא .. ועוד לידה, ליד המלאך הקטן הזה .

ואז לא אוכלים בסוף ונכנסים ישר לחדר, לבכות .. ופתאום הכל יוצא כל החרא כל מה שלא קשור בא עכשיו. וככה אני מעבירה ת'יום בכי מחשב אוכל  .. ואז לשמוע את הצעקות גם של הריבים שלהם מהחדר, ולראות איך אבא מנסה להפריד בניהם והיא צורחת והוא מקלל והיא בוכה והוא גאה, והקטנה הזאת ? עומדת ולא מבינה מה קורה בכלל וצועקת להם שיפיסקו ורק מלראות את הפרצוף שלה או להזכר בזה יורדות לי דמעות. ואז נגמר היום הולכים לישון וקמים לעוד יום בדיוק כזה ..