הגוף עוד חם,

על האבן הקרה,

לבושה בשמלה בהירה,

אבל לא בהירה מידי, שלא יראו את עורי החיוור.

הכל מסביב נהיה חשוך,

סגורה בלי יכולת לנוע,

רוצה לצעוק, לקום ולהגיד שיפסיקו,

אבל זה לא עובד,

הם לא שומעים, ואני ממשיכה

לרדת,

 לקבר שלי...

אזכרה, הלכתי היום לבקר את סבא שלי, כבר שלוש שנים אני הולכת לבקר אותו,

לא לבד, עם כל המשפחה ולפחות עשרה גברים כדי שיהיה מניין.

מסתכלת מסביב, הכל קר ומרגיש נורא חשוך...

אני עוד הולכת לבקר אבל מה עם האחרים?

מי בא לבקר אותם?

נישאר בכלל מי שיבקר?

ואם כן, למה הם לא באים?

היסתכלתי מסביבי על אלפי האבנים שחקוקים בהם השמות של אלו שהיו ואינם.

האבק מוחק את הכתוב כמו שהאדם ששמו נכתב נמחק מעולמנו.

למה אף אחד לא מנקה לו את הקבר?

לאף אחד ממשפחתו לא אכפת שכבר בקושי רואים את שמו של אהובם?

הם בכלל באים?

הם יודעים באיזה מצב ביתו החדש של אהובם נראה?

שאלות חדשות הציפו לי את הראש...

האם גם לי אף אחד לא ינקה את הקבר?

אם אני ימות בגיל מבוגר ובסדר הנכון,

לפי החישוב שלי אני ישאר לבד,

אמי, אבי, שני אחי הגדולים...

מה אם אני לא יתחתן? ולא יהיו לי ילדים?

(שזאת איש לא יבטיח לי)

מי ינקה לי את הקבר?

מי יבכה עליי?

למי באמת יהיה אכפת שלא יקבל שיחת טלפון מימני בבוקר?

למי זה יהיה משנה אם הוא לא יקבל דרישת שלום מימני?

למי?

כשיש לך משפחה רואים בכל מקום את החיסרון שלך,

בעיקר בדברים הקטנים

מספר המגבות שמצטמצם באמבטיה,

מספר מברשות השיניים,

הכיסא האהוב, כוס הקפה האהובה?

מי ישים לב שאני לא צריכה יותר מגבת?

או מברשת שיניים?

לא צריכה מקום לשבת

ושאני גם אף פעם לא יהיה צמאה?

מדמיינת את עצמי מחכה שמישהו יבוא, אבל הוא לא בא.

איפה הדמעה שנופלת על האבן הקרה שתהיה ביתי החדש?

האם היא תגיע?

האם עוד כמה שנים תהיה ילדה שתרחם על האישה "הישנה" ליד יקירה

עם הקבר מאובק, קורי עכביש בין מילות השם?

האם גם לה יהיו כל השאלות האלו בראש?

ככה יצאתי מבית הקברות בסערת רגשות מפחד מהעתיד הלא ידוע

במחשבות החמצה שנולדתי אחרונה...

ME

*לא קשור בכלל לכל המחשבות שלי כרגע, שיהיה לכולם חופש נעים,

תבלו, תהנו, תצחקו,ותנצלו את החופש לטובה...

אני לפחות ינסה