אני תמיד אומרת שלא בא לי שזה יגיע, אבל האמת שכל כך בא לי שזה יגיע כבר.
גם כי אני ביג פאן של התחלות חדשות ושינויים אבל בעיקר כי נמאס לי מתקופת ההמתנה הזו.
אין לי עבודה- כי בשום מקום לא רוצים לקחת מישהו לתקופה כזו קצרה.
עם החברים, הבנתי שזה כבר לא ילך וגם אין לי כל כך איפה להכיר חדשים.. תקופת ההמתנה הרי.
אז אני מוצאת את עצמי חוזרת לבלוג האנונימי שפתחתי לפני שנה בערך בשביל 3 פוסטים, ואז גם הוא ננטש.
מנסה לגרד כל טיפת אופטימיות שטמונה באופי שלי, אבל גם זה לחינם.
הייתי אומרת לעצמי לצאת, לעשות ספורט לבד. לנסות ולהכיר דרך זה אנשים חדשים.
לא מוצאת סיבה לקום מהמיטה בבוקר. יש לי מה לעשות. לנגן,לצייר,לבשל, להתכונן לזה.
הייתי אומרת לעצמי לעשות את זה... אבל בשביל מה?
נכנסת לעוד מקלחת. שולחת אסמס לחברה בניסיון לצאת מהבית קצת. היא עובדת, היא עסוקה, היא ישנה.. הפעם היא עונה בחיוב.
אנחנו יוצאות. סיבובים בעיר עם המכונית. אני רוצה לומר לה שאני מרגישה שהקשר חד צדדי, שרק אני שומרת עליו.
למה זה שווה? אז אני לא אומרת. אני ארגיש רע אם אומר ואם לא אומר, אז למה זה טוב?
מגיעה חזרה הביתה. מסירה את האיפור. שותה קפה.
היום היה יותר טוב. מסתבר שיש תוצאה למאמצים לשמור על קשר. גם אם היא קטנה.
2 שיחות טלפון ואסמס מששלושה אנשים שונים שמזמינים אותי לצאת. אני יודעת.. אני אצא. לא רוצה לפספס את הזמן שלי פשוט.
אני לא באמת כזאת דיכאונית. יצאתי לריצה אני מרגישה יותר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Im a Woman