every day is a new beginning

נסעתי היום באוטובוס. באמת לא נסעתי באוטובוס המון זמן.. אני חושבת שמאז שסיימתי תיכון. 

כשהיינו ביחד הייתי נוסעת הרבה באוטובס. לבית שלך. ואחרי שנפרדנו כל הזמן כשהייתי נוסעת באוטובוס, והוא עמד לעבור ליד התחנה שלך לא יכלתי להפסיק לחשוב עליך. לצפות לראות אותך. שאולי גם את צריכה לנסוע באוטובוס לאנשהו.

למרות שידעתי שזה רע לי ולמרות שרציתי שזה יפסק גם כשיכלתי לעלות על האוטובוס חזרה אחרי הסיבוב של התחנה שלך לא עשיתי את זה. אהבתי לעבור שם ולקוות לראות אותך. להזכר. אולי לזכות להסתכל לך בעיניים ולחייך לעצמי מין חיוך מתוק של ניצחון. ניצחון שלי ושלך. שהיה לנו מה שאנשים אחרים רק חולמים עליו. אהבה.

אף פעם לא ראיתי אותך, בנסיעות האלו.

עבר זמן מה ואיכשהו מתישהו צלחתי את מסלול האוטובוס שעבר בתחנה שלך מבלי לחשוב עליך. חשבתי שזה אולי אומר שהתגברתי עליך שאני מוכנה להמשיך הלאה. ובאמת בכל הנסיעות שלי לא חשבתי עליך. 

אחר כך קיבלתי רישיון וזנחתי את הנסיעות האלו באוטובוס שעוברות ליד התחנה שלך.

היום. היום נסעתי באוטובוס. וכשעברנו את פינת הרחוב כדי להכנס לרחוב התחנה שלך כל כך רציתי שתיהי שם. שתעמדי בתחנה. 

אני יודעת שאני תמיד אוהב אותך. ותמיד ישאר בי מקום קטן של געגוע אליך. אבל זה לא הרגיש כמו הפעמים בהם אני מתגעגעת אליך וזרמים כואבים של הגוף עוצרים לי בקצות האצבעות. ואז חשבתי על זה. אני רוצה שתעלי לאוטובוס הזה כדי שאוכל לראות אותך. לא התראינו מאז שנפרדנו. ואין לי מושג איך ארגיש או אם בכלל נאמר שלום.

לפני חודשיים אני וחברה חיפשנו עבודה ונכנסנו לאיזה פיצרייה בתור תקווה אחרונה. נכנסנו לשניה, המקום היה עמוס ומבין העובדים חשבתי שראיתי אותך. זאת לא היית את כמובן, אבל ברגע שחשבתי שזאת את- נבהלתי, הסתובבתי ויצאתי משם. מושכת אחרי את החברה ואומרת לה שלא באמת נעבוד בפיצרייה.

ואם זה מה שקרה לי שרק חשבתי שראיתי אותך מה יקרה אם אראה אותך. האם זה יחזיר אותי אחורה? אם אני אוכל לומר לך שלום, לשבת לידך וסתם לשוחח כחברות רחוקות מהעבר. ואיך את בכלל תרגישי במיוחד אם תתפלק לי נשיכת שפתיים או שאני אדבר בקול הזה שאת קוראת לו "הקול האוהב" שלי, בלי כוונה. אם אני אבכה אחרי. אם תתעלמי ממני. אם תתרגשי ממני.

וזה גם לא שלא דיברנו מהפרידה. דיברנו . בטלפון בפייסבוק. נעזרנו אחת בשניה כחברות שיכולות לתת עצה טובה  פעם ב.. כשקשה ומתוך ההרגל ידענו שהשניה תדע בידיוק מה להגיד. אבל זה שונה פנים מול פנים.

אני ארצה לטבוע בעיניך או אוכל לשוחח איתך כרגיל.

את תוכלי להקשיב לי או שאצטרך להפסיק אותך מלהסתכל על השפתיים שלי.

אני אסתפק ב3 דקות הנסיעה שנחלוק או שארד בתחנה רחוקה רק כדי להיות איתך עוד.

אני רוצה לראות אותך ולו רק כדי לדעת מה זה יעורר. אפילו אם לא תהיה לזה תוצאה טובה.

ואולי זה הגעגוע שמסתתר במסווה של הרצון להתמודד עם הלא ידוע.

אני תמיד אומרת שלא בא לי שזה יגיע, אבל האמת שכל כך בא לי שזה יגיע כבר.

גם כי אני ביג פאן של התחלות חדשות ושינויים אבל בעיקר כי נמאס לי מתקופת ההמתנה הזו.

אין לי עבודה- כי בשום מקום לא רוצים לקחת מישהו לתקופה כזו קצרה.

עם החברים, הבנתי שזה כבר לא ילך וגם אין לי כל כך איפה להכיר חדשים.. תקופת ההמתנה הרי.

אז אני מוצאת את עצמי חוזרת לבלוג האנונימי שפתחתי לפני שנה בערך בשביל 3 פוסטים, ואז גם הוא ננטש.

מנסה לגרד כל טיפת אופטימיות שטמונה באופי שלי, אבל גם זה לחינם.

הייתי אומרת לעצמי לצאת, לעשות ספורט לבד.  לנסות ולהכיר דרך זה אנשים חדשים. 

לא מוצאת סיבה לקום מהמיטה בבוקר. יש לי מה לעשות. לנגן,לצייר,לבשל, להתכונן לזה.

הייתי אומרת לעצמי לעשות את זה... אבל בשביל מה?

נכנסת לעוד מקלחת. שולחת אסמס לחברה בניסיון לצאת מהבית קצת. היא עובדת, היא עסוקה, היא ישנה.. הפעם היא עונה בחיוב. 

אנחנו יוצאות. סיבובים בעיר עם המכונית. אני רוצה לומר לה שאני מרגישה שהקשר חד צדדי, שרק אני שומרת עליו.

למה זה שווה? אז אני לא אומרת. אני ארגיש רע אם אומר ואם לא אומר, אז למה זה טוב?

מגיעה חזרה הביתה. מסירה את האיפור. שותה קפה.

היום היה יותר טוב. מסתבר שיש תוצאה למאמצים לשמור על קשר. גם אם היא קטנה.

2 שיחות טלפון ואסמס מששלושה אנשים שונים שמזמינים אותי לצאת. אני יודעת.. אני אצא. לא רוצה לפספס את הזמן שלי פשוט.

אני לא באמת כזאת דיכאונית. יצאתי לריצה אני מרגישה יותר טוב.

אני מרגישה קצת חופרת כי הזכרתי את הנושא הזה באופן כללי בפוסט הקודם, אבל אני פשוט לא מבינה את זה.

אני מדברת עם חברה על לעשות משהו בערב, להפגש להתעדכן והיא אומרת שהיא נפגשת עם חברה אחרת שהיא גם חברה שלי

אני באותו הרגע ישר הייתי מציעה לחברה להצטרף. The more the merrier מה לא ככה?

ומה שמצחיק שלי זה הכי ברור בעולם אבל לכל החברים שלי לא. 

אני חברה של שתיהן.. זה הורג אותי. 

תקועה במקום. לא זזה לשם. לא זזה לכאן. 

המירוץ הזה שאף פעם לא נעצר ואני עומדת באמצע

אין מנוחה, אין הפסקה . 

אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר. לא להתעצל.

אני רוצה להיות ולא רק ברקע.