הנה- עוד סיפור שכתבתי (בכלל בזמן האחרון אני נהיה סיפרותי).
אני מקווה שלפחות חלקכם יקרא את כול הסיפור- כי יש לציין שהוא ארוך ומורכב משלושה חלקים.
בון-אפטיט:
פיניקס
חלק א'
לעמוד בלי חולצה מול אמא ועוד אישה זרה היה עינוי מתמשך בשבילי- מהמיטה למשקל, ממדידת הגובה עד לבדיקה עם הסטטוסקופ הקר ולבסוף לחץ דם.
"לא טוב...אתה צריך אוכל יותר, אין המוגלובין מספיק! אוכל טוב והרבה! אני לרשום ויטמין B12 3 פעמים ביום"
מסע הנקמה של אמא לא איחר לבוא, בדרך חזרה לביתנו הצנוע בן 8 החדרים ו-3 הקומות, הותקפתי מכול חזית אפשרית- ארמיות של הרמת קול הפציצו את ראשי והוא נכנע- שתקתי לה, מה שאני לא עושה פעמים רבות- אבל בתקופה כזאת, פשוט ישבתי שם ושתקתי.
"אתה רואה, אני אמרתי לך תמיד: 'זה יגיע לרמה של אנמיה!' אבל שאתה תקשיב לי? לאמא שלך?" וזה לא נפסק כאן "אתה תמיד מזלזל בי- והנה קיבלת את מה שרצית, מרוצה? אין ויתורים מהיום- לאכול זה לאכול- דרך הפה או דרך האינפוזיה ההחלטה שלך"
כל-כך דרמטית האמא שלי, אבל אני יודע שהיא דואגת לי עד העצמות. ומה יקרה אם פתאום אני לא יהיה והיא תתחיל עם הקול המעצבן והצורמני שלה? היא פשוט מומחית בזה! ואבא עם המשקעים מהבית שלו, יקלל וככה הם יריבו עד הקללות הבאמת רציניות. ואז הבכי של אמא- ואני, אני לא אהיה שם- אני חייב להחזיק מעמד.
19:24 ואני מאחר ב-24 דקות בדיוק! זה לא שאני אתמוטט אם אני אאחר בחצי שעה בלקחת את הכדור הורוד והמזורגג הזה. מים, בליעה, כניסה לחדר, נעילה, מחשב.
"עוף החול- יצור מהמיתולוגיה המצרית, היוונית והיהודית- Phoenix" כך זה היה מנוסח באתר. זה לפחות מרגיע אותי מהעצבים שגרמה לי אמא. "...כאשר הגיע עוף החול, על פי האגדות, לגיל זקנה וביקש את נפשו למות- היה מבעיר עצמו באש והופך לעפר. מהעפר נולד עוף חול צעיר וחדש וכך ממשיך עוף החול להתקיים לנצח".
הלוואי, הלוואי ואני הייתי פיניקס! חי לנצח! כשרע לי אני אבעיר את עצמי- ואוולד מחדש!
מאז אותו יום הפך הפיניקס לסמל שלי- אדום, כתום וצהוב היו בחדרי בכול מקום. תמונות מרהיבות של עוף מדהים מעוטר בנוצות זהובות כמעט- תמונות של אש, לפעמים עפר וממנו יוצא ראש קטן- רזה עם פלומה אדומה-כתומה.
" 48 קילו, לא טוב! ירדת עוד קילוגרם." המבטא הרוסי בשילוב הקול העמוק הביא אותי לידי רחמים עצמיים כאילו הייתי איזה חולה שאינני. "בגיל שלך, הכי חשוב זה לאכול! אתה לא מבין? זה סכנה! ממש! אני מצטער גברת, אני צריך לרשום דו"ח על הפרעת אכילה" אמא קמה כעת ורקנה לעבר שולחנו- "מה זאת אומרת הפרעת אכילה? אתה יודע מה זה יעשה לו בצבא? לא יקבלו אותו לאף מקום! אני לא נותנת לך לרשום את זה!"
"אני מצטער גברת, אבל אני....אני מצטער"
חלק ב'
בשבוע האחרון התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרויות שיש לי- ואולי יהיה יותר טוב שם? מי מבטיח לי...אבל גם כאן: קללות, השפלות, פגיעות, רדיפה עצמית, הסתגרות- אני מודע לזה אבל לא מאמין. אבא העלה את האפשרות של פסיכולוג יותר ויותר פעמים בזמן הארוחות "זה לא סוף העולם- זאת המטרה של פסיכולוג, לעזור! אולי לו תספר את מה שאתה מסתיר מאיתנו" אני לא מסתיר כלום! שום דבר, אני בעצמי לא יודע מה יש לי.
איזה שמש הייתה באותו יום ג'- פשוט חום איום! איך היא תיראה? מה היא תעשה לי? את השם שלה- גילה- כבר ידעתי. בטח איזו זקנה בלה שתחפור לי על נבכי הנפש ותסביר לי שהכול תסביך של גיל ההתבגרות ותקבל בסוף 200 שקל במזומן מההורים שלי.
"שלום, אני גילה" ואני מרוצה מעצמי, השלמתי בעוד היא אוחזת בידי ולוחצת אותה. היא לא הייתה כזאת נוראה- בגיל ה-40 המוקדם לחייה, שיער שופע ועיניים כחולות חודרות- שבהמשך, יהיו לי לזיכרון היחידי ממנה. פשוט ישבנו שם, בחדר הקטן והטחוב הזה, כורסא מול כורסא כשבינינו רק שולחן מאובק עם כד ופרחי פלסטיק עגמומיים. "פוביה חברתית, אתה יודע מה זה? אני מניחה שלא- תחפש באינטרנט- כול מה שאתה מספר לי מוביל לזה. אני מבינה שהיחסים בין אמא ואבא לא טובים, כן?" מה את אומרת? זה אולי קשור איך שהוא לזה שאבא שלי השתיק את אמא מולך בהינף ידיים והיא החזירה לו בעקיצות עסיסיות? לא סביר משהו.
לא הרבתי בתקופה הזאת במקלחות, אף פעם לא אהבתי במיוחד להיכנס למקלחת- אך כשנכנסתי- שהיתי שם לפחות שעה ומחציתה. אני אוהב מים רותחים, רותחים! האדים העוטפים אותי והחום גורמים לי לתחושת ביטחון. כשיצאתי הייתה המראה כולה עמומה מאדים שהתעבו עליה- כתבתי באצבע המורה- "As the Phoenix I will rise from the ashes" ככה האמנתי באותם הימים- זה היה מן מעשה סמלי לוויתור שלי- לא יותר התמודדויות, לא יותר כאב או פחד או השפלה- הכול יהיה טוב יותר אני אוולד מחדש, בדיוק כמו עוף החול בעולם הבא- ויהיה יותר טוב, אני יודע את זה.
במשך השבועיים הבאים קרסתי לתוך עצמי, בניתי חומות עץ על חומות חימר שצופו בברזל נאטמו מאחורי 5 חומות פלדה וברגיי פליז חזקים- אטמתי עצמי מהעולם, ברחתי ממנו, פחדתי ממנו. 5 ימים לפני- חשבתי על העניין שאני למעשה מת מהלך! כולם רואים אותי ברחוב אבל בעוד זמן לא רב אני לא אהיה ואף אחד מהם לא יזכור אותי יותר! ידעתי גם את ההשלכות על המשפחה שלי, שנאמרו לי בבירור "אם יקרה לך משהו, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיך! אני פשוט אהרוג את עצמי וכולם אחריי!" ביטלתי את דבריה של אמא מיד אך בלב ידעתי, זה מה שיקרה להם.
"אני רוצה ללכת לסבתא, מזמן לא ביקרתי את סבא ו...אני רוצה ללכת לשם" הרגשתי גועל מעצמי אבל ידעתי שרק כך אוכל לעשות זאת- והמטרה מקדשת את האמצעים. "אוי, אתה לא יודע כמה אני שמחה! בכלל בזמן האחרון אני רואה שיפור עצום בך! אתה יותר פתוח, יוצא החוצה, מדבר הטיפול עושה לך פלאים! מי האמין שזה רק משיחות! אני מתלבשת ויורדת- נלך מיד" אני יוצא כדי לברר, אני פתוח כי אין לי ברירה וכדי לא להחשיד והשיפור שאת רואה הוא המסכה הכי עבה שתמצאי בחנות! אני חכם ללא ספק, לא נתתי שמץ של דאגה! שום אות מצוקה או רמזים! להפך- רואים כלפי חוץ שיפור- וכול הבית קורן מרוב אושר- מין בועת אשליה שאופפת את עיניהם של הוריי ואחותי או שמה אני זה שעטוף בבועה? כן, זה חייב להיות אני.
חלק ג'
הכול הלך כמתוכנן, בקפידה ובדאגה רבה לקחתי מחפיסות כדורי השינה המפוזרות במגירות חדר השינה של סבתא- שני כדורים מהחפיסה הזו ואחד מהאחרת- גם כך היא מבולבלת ולא שמה לב- לו ידעה בטח הייתה מבערת עצמה על המוקד.
באמתחתי 25 כדורי שינה שהוחבאו היטב בקופסא הנעולה במנעול בחדרי, ישבתי וכתבתי את המכתב האחרון שלי- בכלל לא חשבתי על עצמי כמישהו שהולך להרוג עצמו- כמובן להגיד לעצמי אפילו בראש את המילה הנוראה הזאת שמסתירה בתוכה- פחד, בושה והקלה גם יחד- להתאבד- לא יכולתי לבטא אז.
אמא ישנה בחדרה, לצידה אבא נוחר, החדר של אחותי סגור- זמן מושלם- לילה, אני אשן ולא אתעורר עוד לעולם- אהיה במקום בו אפגוש את הפיניקס! אוי כמה זה יהיה נפלא והוא יגן עליי ואני אהיה הוא והוא אני והכול יהיה טוב. המים בידי האחת והקערית עם הכדורים בשנייה- רק לקחת ולבלוע ולישון. החלק האחרון הקשה ביותר.
לא עשיתי זאת, פחדתי מידי, השתפנתי יש לומר. וכמה שאני אצטער על זה עוד (או שמא לא?).
אחותי, שאיתה דיברתי פעמים מועטות בלבד ואליה לא הייתי קשור ביותר למרות שידעתי שאהבה אותי ואני אותה. היא נכנסה לחדר בלי לדפוק, עוד הפעם שכחתי לנעול. "אני רוצה לדבר איתך על משהו" לעזאזל איתה, כבר הייתי מוכן! רק שתלך ואני אעשה את זה, שתלך! "אתה בטח תגיד איזה מניאקית אני ואיך גיליתי אבל זה לא מזיז לי- ראיתי מה שכתבת באמבטיה- וכול ה...ציורים האלו של עוף החול בחדר שלך...תגיד לי, מה קורה? מה זה? זה אמור להגיד לי משהו? אתה רוצה להגיד לי משהו?" מסתבר שגם היא אוהבת מים חמים ועוד מסתבר שעשיתי טעות איומה וכן היה פגם בתוכנית שלי- חמקתי הפעם בהסתבנויות שאני בטוח שלהן היא לא האמינה- אבל דבר אחד השיחה הזו תרמה לי- זירזתי תהליכים.
יומיים לאחר מכן הגוף החליט, אני כבר לא הייתי כאן יותר זה השרירים שפעלו בפקודות אי-רצוניות, אני כבר הייתי מזמן מנותק מהעולם הזה. זו הייתה שעת ערב, שוב התקלחתי, היטהרתי. אני רוצה שאהיה מוכן והכול יהיה מסודר! יצאתי מחדר האמבטיה ונעלתי עצמי בחדר- מזגתי לעצמי מהגזוז שנשפך במהירות וברעש תוסס לכוס הצרה והארוכה ומילא אותה. ללא מחשבה מלבד על אותו עוף חול בצבעי אש לא עלתה במוחי- ידיי נעו אך לא אני הזזתי אותן- פי נפער וידיי לקחו אך אינני עשיתי זאת- התכנון היה מושלם למרות שאמא דברה בטלפון למטה- כלומר לא כולם ישנו, הכול היה מדויק ומתוכנן היטב עד הפרט האחרון- חוץ מהמקרה הקטן של המראה במקלחת.
המכתב הושאר על הכיסא ליד מיטתי עוד טעות עשיתי- לקחתי כול כדור בנפרד ולא את כולם בבת אחת- ברגע האמת פישלתי! כשהגעתי לכדור השביעי הייתי על סף בכי והדבר הנורא מכול קרה- הדבר שהכי פחדתי ממנו אי פעם- ארב לי כטרף ותקף- חרטה איומה! יותר ממנה- הפחד- הייתי משותק- 'פחד מוות'- לעולם חשבתי שזהו ביטוי ולעולם לא התעמקתי בו יתר על המידה- אבל עכשיו ברסיס שנייה אחת הבנתי את כול היקף המושג- הרגשתי באותו רגע פחד מוות- פחד מהמוות- פחד למות! יש בתוכי 7 פצצות מתקתקות ואין כלום שאני יכול לעשות כדי לעצור אותן- בידיים רועדות נפלו שאר הכדורים על הרצפה והכוס על המיטה- רצתי ופתחתי את דלת בדרכי לשירותים- סגרתי עליי את הדלת ועשיתי דבר שלא האמנתי שאעשה אי פעם- הכנסתי 2 אצבעות לגרון במטרה להקיא- עכשיו נראה מי סובל מהפרעות אכילה. הגעתי עד לקצה הגרון ולא הצלחתי להקיא- הבנתי שזה הזמן- הפחד שלט בי עתה וירדתי ברגליים רוטטות, הלב דפק כמו משוגע, חולשה עצומה פקדה אותי- והפחד- הוא היה הגרוע מכולם! אמא דיברה בטלפון- עמדתי מולה ואמרתי בדמעות "אמא, צריך ללכת לבית החולים, עכשיו!" "תפסיק עם השטויות שלך! אני מדברת בטלפון ואין לי זמן לטמטומים שלך!" נפלתי על בירכיי- לא מהשפעת הכדורים אלא מהפחד- "אמא, לקחתי כדורים, צריך ללכת לבית חולים עכשיו!"
"אני אדבר איתך אחר-כך" היא אמרה בקול רועד לטלפון והבינה עתה שאני רציני. היא לא הסתכלה עליי ועלתה לחדרה של אחותי- דפקה בדלת ללא סוף כאילו סירבה לפתוח לה אך לא כך היה הדבר- היא סיפרה לה בשלוש מילים כשאני עומד ברקע מאחוריה "הוא לקח כדורים"- אחותי ניגשה לאבי הישן והעירה אותו- לאבא עלתה רמת הסוכר ל-645 עובדה שהייתה בעצמה מפחידה! הוא אחז בהגה ונסע בידיים רועדות לבית החולים תוך שאני מרגיעו בחיוך מזויף "אני בסדר אבא, זה לא רציני לקחתי רק 2-3 כדורים, פשוט פחדתי ש.." אבא היה על סף דמעות ועיניו הראו בבירור את מה שמתחולל לו בפנים- הוא פחד- פחד לאבד את הבן שהיה חשוב לו יותר מכול דבר בחייו- לעולם לא ראה אותו פוחד- לא ככה. הגענו לבית החולים ואבא הסביר לאחים ולאחיות בשפתיים כושלות מה קרה- שמעתי את אחת האחיות אומרת לשנייה "את באה הביתה?" היא ענתה לה בדאגה "איזה הביתה? זה שטיפת קיבה!" כעת פנתה אליי "אתה מבין שנצטרך לשאוב לך את תכולת הקיבה" הנהנתי בעצלתיים- הכדורים החלו להשפיע והרגשתי עייפות רצינית. "דיברנו עם המרכז הטוקסולוגי, אם לקחת רק 7 ברוטיזולאם שתיית פחם פעיל תספיק" שתיתי את המיץ השחור שהיה אמור לסתור את פעולת הכדורים. שתיתי בשקיקה את החומר עם המרקם הבוצי והצמיגי. אמא ואחותי הגיעו כעת אחותי בכתה מול עיניי ואמא לקחה לי את היד והסתכלה בי במבט ענוג עם חיוך "הכול טוב, זה בסדר עכשיו, אתה תהיה בסדר ילד שלי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Poseidon
