סיפור בהמשכים - ילדות רחוב

וואי כמה זמן לא נכנסתי לבלוג =) היה נחמד להיכנס עד שגיליתי שאפ'חד לא הגיב... אני רואה שמלא נכנסו (180) ואף אחד לא טרח להגיב, ואפילו אם הסיפור לא טוב אז להעיר לי, אני לא יפגע P= אבל תגיבו אנשים! ת-ג-י-ב-ו!

שמתי חלק קצר הפעם.. לאלו שאין להם ממש כוח או זמן לקרוא את הקטעים החופרים ><

לפעמיים כשהיינו מטיילות ליד הבתים הפרטיים העשירים והיינו רואים את המשפחה המושלמת הזו עם האבא, אמא, ילד, ילדה וכלב חיים ביחד באושר בביתם הפרטי עם הבריכה, צחקתי, לא הרגשתי רחמים עצמיים ולא שום דבר, צחקתי, צחקתי על המחשבה שיש אנשים כאלו, שחיים בסרט ולא בעולם האמיתי והייתי בטוחה שיום אחד יכה בהם העולם האכזר והם יראו, צחקתי בגלל שחשבתי שאני ואחיותיי ראינו מגיל 0 מזה עולם אמיתי וכשנהיה מבוגרות נדע איך להסתדר עם הכול.

לא הצלחתי לישון לאחר מכן, נראה היה שכולן חורשות, רק אני נשארתי לבדי ערה חושבת על מה אני אגיד מחר לאדם כשהוא ירצה לפגוש את הוריי. אין ברירה, הייתי צריכה להיפרד ממנו.

למחרת מצאתי את עצמי הולכת לבדי ברחוב אחרי שצחצחתי את השיניים בצינור הגן של אחד הבניינים. הלכתי למקום שבו רוב הילדים מסתובבים, בגן השעשועים. אדם כנראה חשב אותו דבר שאני אהיה שם. ולכן מצאנו את עצמנו עומדים אחד מול השני ולאף אחד לא היה מילים כדי להתחיל. אחרי כמה שניות הצלחתי לדבר ואמרתי שזה לא ילך בנינו.

"למה?" שאל אדם מזועזע, נראה לי שהוא חשב באותו רגע שאני באמת כמו כול הבנות שהוא דיבר עליהן אתמול. התחלתי לענות לא בתירוצים:

"אין לנו שום דבר במשותף, אני צריכה לשמור על האחיות הקטנות שלי". הכנתי את כול התירוצים לילה קודם. אדם נראה פגוע מאוד, הוא הלך משם במהרה בלי לומר מילה. לאחר מכן הסתובבתי בדיכאון. באותו זמן היה חורף, לכן אספנו גם קרשים ויותר שמיכות מהרגיל כדי להתחמם. ניסינו למצוא אוכל שכמה שיותר חם וגם בגדים חדשים שיתאימו למזג האוויר. היו כמה אנשים שהיו זורקים את הבגדים הישנים שלהם ליד רחבת ההומלסים וכשהיינו שם לא היינו ממש צריכים להסתובב ברחוב ולחפש. עכשיו כשגרנו בבניין הנטוש שהיה די רחוק מרחבת ההומלסים, גן השעשועים וכול החנויות לקח יותר זמן ללכת למקומות האלו. לפרלי ולהארלי היה טריק שהן היו הולכות לחנויות מסוימות והמוכרים מרוב רחמים היו נותנים להם אוכל חינם. גם ברחבת ההומלסים טום ומריאן היו נותנים לנו קצת אוכל משלהם וכשהם חיפשו בגדים בערימה שאנשים היו שמים שם וראו בגדים קטנים הם היו נותנים לנו. אני זוכרת שפרלי פעם אחת הסתכלה על ילדה בגילה שהסתובבה עם בגדים חדשים עם אימה העשירה ואמרה שהיא רוצה להיות כזו, אני עניתי לה:

"לא כדי לך להיות כזו פרלי, הילדה הזו כלואה כול הזמן עם אמא שלה בבית ורק לעיתים רחוקות היא יכולה לנשוף את האוויר הנקי והצח שבחוץ, לך יש חופש, לך יש חיים שאת יכולה לעשות איתם מה שאת רוצה, אם בא לך היום לא לשחק בגן את לא תשחקי ואם בא לך ללכת למקום מסוים את תלכי אליו, כי לך יש חופש ולה אין". לא נראה לי שזה ממש שכנע את פרלי אבל עם הזמן היא הבינה את הצד החיובי בחיי הרחוב שלנו. גם לא היינו ההומלסים הבודדים האלה, היינו קבוצה של שורדות, לא ההומלסים המסכנים שיושבים כול היום במקום אחד ליד פחית ריקה בשביל שאנשים יזרקו להם מטבעות. היינו גם שומרות על הניקיון ומנסות לחיות שגרה כמה שיותר של ילדות בגילנו (חוץ מבית הספר והגן). בגלל שהיה חורף אני ופלורן הפסקנו להסתובב ולדבר עם חברים ויותר חיפשנו כמה שיותר שמיכות ואוכל. היו לנו שלושה עגלות סופר משלנו שהיינו מסתובבות כשהיינו הולכות 'לשופינג'. היו כמה מקומות קבועים שהיינו הולכות אליו עם העגלה, כמו ערמת הבגדים ברחבת ההומלסים, מאחורי החנויות במרכז העיר (היו שם כמה בגדים ואוכל שהחנות כנראה לא רצתה) ועוד כמה מקומות. לא מזמן מלאו לי 12 שנה, הרגשתי גדולה יותר ושטיק טק ואני אהיה גדולה מספיק בשביל לפרנס את האחיות שלי. הכי משכילה מכול האחיות הייתה פלורן, שלמדה עד כיתה ד'. אפשר להגיד שאנחנו בורות העם, לא יודעות כלום, לא יהיה לנו קריירה טובה זה היה בטוח אבל חשבנו שלפחות שהיה לנו בית ואוכל לאכול זה מספק אותנו. איך יראה העתיד לא ידענו, מה שכן ידענו שננסה כמה שיותר להישאר ביחד, היינו באותו זמן ילדות טיפשות שחושבות שאם נשאר יחד נהיה מאושרות, שהאחיות זה הדבר הכי חשוב בחיים, יותר מהשכלה וכסף. מלבד זאת היינו שומעות מדי פעם מאנשים שונים את הסיפורי זוועה על יתומים ועל איך שהתייחסו אליהם בבית יתומים, זה עוד יותר גרם לנו להמשיך לחיות ביחד.