ים, שירים ושוקולד.

הלכתי לי בשביל , עם אותו הפרצוף , שמלווה אותי כבר ה-מ-ו-ן זמן .

פתאום עובר אורח מתקדם לעברי .

" תחייכי ילדה , תחייכי " אמר בפנים טובות .

חייכתי , רק למענו . אבל בפנים בכיתי , בכי מר .

הוא נעלם . והחיוך נמחק מפני כלא היה .. שוב .

המשכתי ללכת , כרגיל , אני לא יכולה לעצור . או יותר נכון , לא רוצה .

 חייבת לסיים את שביל החיים הזה , פשוט חייבת ! " אמרתי ,

נחושה בדעתי , התחלתי לרוץ , הכי מהר שיכולתי !

רצתי ורצתי , כרגיל השביל שהלכתי דרכו היה שחור , מלא בעפר ושני עלי שלכת חומים .

כעבור כברת דרך של ריצה , עצרתי .

התנשפתי בכבדות , ועבר עוד עובר אורח .

" תחייכי ילדה , תחייכי " אמר כמו הקודם לו .

חייכתי למענו , חיוך מאולץ .

לאחר שנעלם הסרתי את החיוך משפתיי . כלא היה .

פתאום העובר אורח חזר , והפעם הוא אמר :

" תחייכי ילדה , תחייכי . כי אם לא ? לא יגמר שביל העפר שאת הולכת בו במקום ..... "

לא הבנתי את דבריו , והוא נעלם . המשכתי ללכת .

לפתע ראיתי כי אכן אני הולכת במקום . שני העלים לא זזים ממקומם .

כל הזמן הזה , הלכתי במקום . נשארתי באותה נקודה , מבלי לזוז .

אני חייבת לתקן את כל הרוע שעשיתי , שצברתי , שפיצצתי - כדי ללכת באמת , אבל הפעם ~ בשביל הוורדים .