One last breath.

היה לו אבא חולה ניקיון.
ההפך הגמור ממנו, למען האמת. הוא אהב ליכלוך, בלאגן. הוא אהב שהפיצה משלשום זרוקה בפינה של החדר, ושהתחתונים המלוכלכים מהכדורגל עדיין על השולחן ושהשיעורי בית זרוקים על המיטה. הוא אהב את זה, הוא הרגיש ככה מגניב, נשגב באיזשהו מקום.
זו כבר הייתה מסורת. כל יום, בשעה 16:05 בדיוק, אבא חוזר הביתה בקול תרועה. "אני בבית!" הוא שואג. הוא כבר יודע שאם לא ירוץ להגיד לו שלום הוא ישאג שוב, אז, כאשר הוא מנסה בכל כוחו להסתיר את ההבעה השונאת, הוא נותן לו חיבוק קצרצר כמו שרק נער בן 16 וחצי יכול לתת ורץ חזרה למחשב, מציץ בשעון, עוד חמש דקות ישמע צעקה הנושאת את שמו. ואז יצטרך ללכת לחדרו, למצוא שם את אביו כאשר התחתונים שלו בידו, הבעה מטונפת בגועל וכעס על פניו, כולו אדום. עוד רגע ונוזל מפיו ריר מרוב כעס.
"מתי אמרתי לך לנקות את זה?!"
"מצטער, אבא." הוא אומר קצת מוקדם מידי.
"אבל למה אתה צריך בכלל להגיע למצב שאתה צריך להצטער?! ביקשתי ממך לפני שבוע שתזרוק את זה לכביסה. והשיעורים שלך עוד על המיטה, וכמה זמן -לעזאזל- הפיצה הזאת נמצאת שם? אתה הורג אותי, אתה הורג אותי!"
היה לו אבא חולה ניקיון.
פעם באתי אליו לראות את המשחק של מכבי. הבאתי בירה, הוא הביא פיצוחים. ישבנו בסלון ילדים וראינו את המשחק, צעקנו שהשופט בן-זונה, והתפללנו שלא יהיה פנדל בדקה ה90. פיצחנו גרעינים, שתינו בירה, החלקנו כיפים. ההורים שלו לא היו בבית, אז ניצלנו את ההזדמנות לכמה שוטים של ודקה, אף אחד לא ישים לב.
היה לו אבא חולה ניקיון.
אם אבא שלו היה רואה את הסלון ילדים עכשיו, בוודאי היה מתעלף. כוסות זכוכית מיועדות להתנפצות בכל פינה, גרעינים מפוזרים על הרצפה, פחיות בירה על הטלוויזיה.
יצא לי פעם לשאול אותו. וואלה, אחי, לא בא לך לפעמים להעיף לאבא שלך איזו סטירה? הבן-אדם מתחרפן מרגע לרגע!
אז הוא הסתכל עלי בחיוך, ובפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי איזה דמעה בעיניים הכמעט-מושלמות שלו. הוא הביט בדלת, הביט בי שוב בחיוך קצת כואב, ואמר, "16:04, בוא נזוז מכאן."
אז רצנו בכל הכוח. דקה בדיוק אחר כך שמענו מקצה הרחוב שאגות. הוא חייך אלי שוב, קימט מעט את אפו. "נתחרה אל הזולה?"
הייתה עוד פעם אחת ואחרונה שדיברנו על זה. ישבנו בזולה כמה ילדים, שיכורים ושבוזים, כל אחד ממלמל יותר שטויות מהשני. כולם על כולם, כמו אורגיה אחת גדולה ומצחינה במיוחד. יד על ציץ, יד על אוזן, כולם מרוחים על כולם ולאף אחד לא אכפת. ניצלתי את ההזדמנות שהוא לא שם לב שידי על הזין שלו, ושאלתי אותו - "מה אבא שלך יגיד כשידע?" לא היה צריך לפרט מה הוא ידע. שנינו ידענו. כולם ידעו. רק אבא שלו לא ידע. באותו רגע שכולם גילו היה לו איזה שיש לקרצף.
הוא הסתכל עלי שוב בעיניים הכמעט-מושלמות שלו, וכאשר ידו מונחת על ידי שמונחת על הזין שלו, הוא מלמל משהו בסגנון - "הוא יגיד ששכחתי לזרוק את הפח."
אם אבא שלו היה כאן עכשיו הוא בוודאי היה מתעלף. הוא בוודאי היה נכנס ברוח סערה, מביט מבט חטוף בבנו המשגל את איברו לישבני, ושואג משהו בסגנון של- "למה לא שמתם תחתית לכוס?!"
הבוס היה חולה ניקיון. לאבא שלו היינו קוראים "הבוס".
אבא שלו נפטר אתמול ועל הקבר הוא הניח תחתית של כוס.
-

לא הספקתי לעבור על זה אפילו, אני כל כך מאושרת שהצלחתי לכתוב משו סוףסוף.

זה סיפור חצי אמיתי.