זה מתיש, זה מעייף.. אבל המאבק אינו נגמר עד שגלעד יוחזר.

שבוע עבר מאז ציינו 3 שנים לחטיפתו של גלעד וכלום לא נעשה.

הבטחנו שנעשה את כל הרעש שבעולם- והבטחות צריך לקיים.. אבל לא עשינו כלום.

7 ימים זה נשמע כלום לעומת 3 שנים, אבל זה שבוע של סיוט מתמשך. האם גלעד קולט שזוהי המציאות או חושב שזהו סתם סיוט נורא, שבעוד רגע הוא ייתעורר מיוזע במיטתו בבסיס או בבית?

אני יושבת מול המחשב ומתייסרת על כך שהיום קניתי בחנות של יוגורט לימונדה, בשעה שאיננו יודעים אם גלעד "זוכה" אפילו לכוס מים קרים.

גלעד אפילו ירד מהכותרות.. במקרה הטוב, יש עליו או על אביו נועם איזשהי כתבה צדדית..

אה, וכן- אתמול פרש חזי משיטה מתפקידו כראש מטה המאבק. משיטה טוען כי הוא מעוניין להתעסק קצת יותר בחייו הפרטיים אך ימשיך לפעול למען גלעד. כששמעתי על כך לראשונה, חשבתי שהנה- עוד אדם במדינת ישראל התייאש מניסיונותיו להחזיר את גלעד. מה אתם אומרים?