זה מתיש, זה מעייף.. אבל המאבק אינו נגמר עד שגלעד יוחזר.

יש לי חולצה של המאבק. ובא לי למסגר אותה. לא כי מגיע לי פרס או משהו ואני אסביר לכם למה...

בא לי להתסכל על החולצה ולהיות מסוגלת לחייך. לדעת שגלעד שוב בבית, עם נועם, אביבה, יואל והדס.

ושהוא שוב "רק גלעד". בלי ה"שליט".

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שיש אנשים שאוכלים ת'לב בידיעה שהצלחנו, שגלעד כאן.

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שהחמאסניקים מקנאים בנו שהם רואים שלא ממש איכפת לנו מזה שהרגע שחררנו כ-1,000 מחבלים שעוד יהרסו לנו ת'חיים, בתמורה לחייל אחד.

בא לי להסתכל על החולצה, ולדעת שהחמאס לא יצליח לשקם את מעמדו.

בא לי להסתכל על החולצה, ובאותה העת לדעת שיש כאלו שמסתכלים עלינו בהשתאות כי הם לא מבינים למה נאבקנו כל-כך למען חייל אחד כדי לשחרר כאלף מרצחים אחרים כדי שייפגעו בנו מאוחר יותר.

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שסוף-סוף יש כמה אנשים שפויים בעולם שמבינים שהרע בסיפור זה החמאס, ולא אנחנו. וכדי שכולם יראו שהחמאסניקים חושבים שחייל אחד שלנו שווה בערך 1,000 "משלהם".

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שהארגונים לזכויות אדם ייסתכלו עלינו באור יותר חיובי. הרבה יותר חיובי. והרבה-הרבה יותר שיוויוני.

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שזהו. זה נגמר.

בא לי להסתכל על החולצה ולדעת שלא נצטרך להיאבק שוב ושוב למען חייל שנחטף.

אבל יותר מכל, בא לי שכל ה"בא לי" האלה יגיעו כבר, שיגיע הרגע.

גם הפעם, בתגובה לדרישה הומאנית מצידנו (נועם שליט העיד בוועדה של האו"ם לחקירת "עופרת יצוקה"), העלה החמאס סרטון בו הוא שוב משחק ברגשות שלנו. ושוב מוכיח שהוא מתעלל נפשית ופיזית בגלעד.

1,107 ימים בשבי!!!