זה מתיש, זה מעייף.. אבל המאבק אינו נגמר עד שגלעד יוחזר.

הי.

היום הועברה חבילה לגלעד במעבר ארז. אנחנו לא בטוחים שהחבילה אכן תגיע לגלעד. אם היא תגיע אליו- יימסרו 100 חבילות לאסירי החמאס ממשפחותיהם.

רציתי לשתף אתכם היום בפוסט שכתבתי באתר "צבא החברים של גלעד" (סיפרתי עליו בפוסט הקודם, זוכרים?).

בהזדמנות זו רציתי לבקש ממכם להירשם לצבא החברים. תירתמו למאבק- אפילו במידה קטנה. זה עוזר.

(לינק לפוסט באתר- http://my.gilad.org/blog/2049/)

פתאום כל פרק זמן שאתה מחכה מתגמד לשניניונת. פתאום אתה מכניס לפרופורציות שלא קרה כלום אם תעלה/י על האוטובוס שיבוא בעוד 10 דקות או רבע שעה, ותגיע/י לים ב-19:15 ולא ב-19:00.
לא קרה כלום כשאיחרתי להחזיר את אחותי מהגן ב-5 דק' (למרות שהגננת תמיד תטרח ותסביר כמה זה משפיע על הילד שהוא נשאר אחרון בגן).
לא קרה כלום כשחברה שלי איחרה חצי שעה (!) כאשר אני ועוד חברה חיכינו לה מתחת לבית שלה, למרות שחיכנו לה ביחד כדי לחגוג לה יום-הולדת (להוציא את כל הפעמים האחרות שאנחנו מחכות לה).
לא קרה כלום אם לא ישנתי רק 5 שעות בגלל כאבי מחזור.
לא קרה כלום אם לא הכנתי פעם אחת שיעורי-בית, וזה לא כ"כ נורא שהחליפו לי את המורה לתנ"ך שכל-כך אהבתי. נתגבר..

אבל יש פעמים שזה כן נורא שיש סחבת של זמן. יש מקרים שזה כן נורא שלא קורה כלום..
כמו במקרה של גלעד. 1,175 ימים* שלא קורה כלום, או 1,175 ימים* בשבי בעזה בלי לראות את אמא ואת אבא- זה נורא.
למעלה מ-3 שנים שגלעד ומשפחתו נעים בין תקווה לייאוש. בין החלום שעוד רגע וגלעד דופק בדלת, לבין הרגע שאחרי והתקווה שמתרסקת.

פתאום אני כל-כך מעריכה את החופש שיש לי:
את האופציה ללכת לבית-ספר, גם אם אני לא אוהבת ללמוד.
את היכולת לצאת עם חברות בערבים.
את היכולת להתעצבן על הטלפון הנייד, שבכל שבוע יש לו תקלה אחרת.
את האופציה לבלות את ערבי החגים עם המשפחה.
את היכולת לראות את התוצאות של קבוצת הספורט שאני אוהבת ולשמוח.
את האופציה לראות את המשחקים של נבחרת ישראל ולהעביר ערוץ.
את האופציה לגלוש באינטרנט.

את היכולת להכניס דברים לפרופורציות בגלל חטיפתו של גלעד.

ואת היכולת לאחל שנה טובה.
שנה טובה לכולכם. שנה טובה לך גלעד.

*מניין הימים נכון ליום כתיבת הפוסט באתר צבא החברים.

גלעד שליט נמצא בשבי כבר 1,180 ימים!!!