היחידה שפיקדתי עליה בשנים האחרונות הכירה הייטב את רמת הגולן לבנון וסוריה.
בפוסטים הראשונים שלי אפשר לקרוא חלק מזערי ממה שעשינו שם.
כרגע אני מפקד יחידה דומה במיל. ונקראנו למילואים בתקופה ההיא כדי לתמוך ביחידות הסדירות.
המפגש הראשון עם המלחמה היה בהתייצבות שלנו בפיקוד צפון, הר כנען, צפת.
בעודני מקבל את החיילים שהגיעו יום אחריי יחד עם שלישות הפיקוד והשליש של היחידה
בתגבור קצינת הקישור, נחתה רקטה באחת החצרות של הפיקוד.
שמענו את האזעקה ובריצה למרחב מוגן שכלל קיר בטון מזויין הייתה הנפילה.
מי שלא מכיר דברים כאלו פשוט לא מבין מה זה. זו אולי קלישאה או משהו דומה אבל באמת "חייבים" לחוות
רגע כזה כדי להבין מה זה.
כשפצצות או טילים נופלים מסביב, אתה שומע שריקות ונפילות. כשפצצה נופלת עלייך אתה לא שומע
את השריקה שמזהירה אותך אלא רק את הבום.
למרות העבר הקרבי העשיר שלי ושל החיילים ביחידה, נפילה כזו היא תמיד "לא במקום".
הנפילה פשוט תופסת אותך לא מוכן. לא מוכן מבחינה נפשית. אתה יכול להיות מוגן וחמוש מכף רגל
עד ראש אבל הבום עושה משהו טראומתי לגוף ולנפש.
4 חיילים נשרטו מרסיסים אבל אף אחד לא נפגע באותה הנפילה.
קלטנו את החיילים התחמשנו קיבלנו פקודות ובאותו ערב יצאנו משם לגבול.
היחידה שלי פעלה בגזרת בינת ג'בל.
להרבה אנשים זה רק מזכיר אולי כתבה כזו או אחרת בחדשות ערוץ מסחרי כזה או אחר.
לי זה מזכיר המון.
המון טעויות טקטיות.
המון פקודות סותרות.
המון חיילים יוצאים ונכנסים לתוך הגזרה ובחזרה לארץ כי "למעלה" לא ידעו מה להחליט.
המון אנשים מוטעים ומטעים.
המון התפארויות והתרברבויות בתקשורת של גנרלים ופוליטיקאים.
המון שטויות.
אני חייל ומפקד מאומן מקצועית. נקודה.
אני יודע מה אני צריך לעשות ומאומן לכל מטרה שלשמה מוכן גם למות בשביל המדינה
ובשביל שיתנו לנו כאן לחיות בשקט.
מוכן לנסוע לכל מקום למען האינטרס הזה למרות שבבית יש אישה מודאגת וילדים קטנים
ששואלים איפה אבא ומתי הוא יחזור מהצבא...
לוקח איתי עשרות חיילים במילואים ובעבר עשרות חיילים בסדיר שרק מי שיש לו את העונג,
בלי מרכאות, לפקד על אנשים כאלו איכותיים באימונים ובקרבות למען המדינה, יודע על מה אני מדבר.
בלי ציניות ובלי מרכאות באף מילה או משפט.
עם רצון גבורה ונחישות להצלחת המשימה כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות בצורה המעולה.
לא הטובה ביותר אלא המעולה.
יש לי בטן מלאה על מה שקרה שם ב-48 ימים של מלחמה.
אני רק אגיד מס' קטן כי אוכל לכתוב אלפי מילים.
הציפיות שלי ושל אנשים כמוני שבאו גם אם לא נקראו באופן רישמי זה לעשות. להראות לבני הבליעל
האלו, מוגי הלב שאין עלינו. שלא ניתן לאף אחד שנושא חיתול על ראשו או בין רגליו להכניס אותנו
ואת ילדינו למקלטים במעמקי האדמה.
לא ניתן לאף אחד להביא לטראומות מחרידות במעבי האדמה במקום להיות בבריכות ובקייטנות.
לא ניתן לאף אחד לאיים עלינו בירי או בחטיפת חיילים אם לא נעשה מה שהוא רוצה.
לא ניתן לאף בריון שכונתי זב חוטם לעשות מה שעשה לנו החיזבאללה בתקופה של כמעט 50 ימים.
אז כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות.
ראש ממשלה לא מתאים, לא מוכשר ועוד כמה לאווים למיניהם.
שר ביטחון שיכול להיות יו"ר ראש ועד עובדים ולצעוק ולאיים על שר אוצר כזה או אחר.
ורמטכ"ל כחול (או שנאמר ירוק) שמשייט בגובה רב ולא מכיר איך מתבצעות פעולות קרקעיות.
ולא יעזור לאף אחד כלום, כי רק במקום שזחלי הטנקים יעצרו, שם יקבע הגבול. עובדות היסטוריות
ממלחמות ישראל ואחרות.
ח"א הטוב בעולם לא מכריע כלום מהאוויר. הכל קרקעית בסיוע מסיבי של כח אוויר וארטילריה.
אז הגורל רוקח לנו תמהיל כזה של שלישייה שאולי כל אחד לחוד במקומו יכול להיות כוכב בפני עצמו
אבל התערובת שלו עם השניים האחרים בכל קונסטלציה יוצר איום ואסון.
לראות טנקים מתפרקים אחרי שנכנסו למלכודות של החיזבאללה, בני הזנונים האלו, ולראות עשרות
חיילים נהרגים בגלל שאין מי שיכוון ויתן את הפקודות הנכונות מלמעלה גורם לך לבכות.
אנשי מצויינים שרק תיתן להם ויראו לכל האויבים האלו מי כאן חזק יותר, נופלים לחינם.
לחינם כי ההחלטות בוששו להגיע מלמעלה. כמה פעמים נכנסנו ויצאנו וחוזר חלילה בלי להבין למה.
כל השאלות שלי לרמה הממונה מעליי והלאה גם נענו בתשובות סתומות ובלתי מובנות.
תשובות שלא מביישות שום מפקד טירון.
אז להיזכר בתקופה ההיא ב-2006 ולבכות.
להיזכר ולקוות שלא יקרו עוד דברים כאלו.
להיזכר ולראות בקינאה מה שרמטכ"ל מהירוקים יודע לעשות במסגרת "עופרת יצוקה".
להיזכר בדברת ובברברת של אז ולהשוות למה שקרה שנתיים וחצי אח"כ.
ולנסות לקוות שהקילקול של אז היה חד פעמי ושלמדנו דבר אחד או שניים.
לא נכנסתי בכוונה לאיך מחסני ההימחי"ם נראו וכל העניין של הגיע אוכל או מים. זה לפעם אחרת.
יהיה זיכרם של 121 חיילים ו-44 אזרחים, ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
