בזמן ההתנתקות הייתי באחת מהשליחויות שלי בחו"ל.
הפעם זה היה בניו יורק.
את שמואל הכרתי לפני כמה שנים כשהיינו שניינו בוושינגטון DC
שמואל היה שם כמה חודשים אני הגעתי לחודש וחצי.
הוא השתכן שם עם משפחתו (3 ילדים, 2 בנות ובן)
שמואל היה סא"ל במודיעין ונפגשנו בשגרירות ישראל שם ויצאנו לאכול אצלו בבית.
שמואל אדם דתי שגר בגוש קטיף בנווה דקלים.
פעם ראשונה שנפגשנו היה באותו שבוע בשיחה עם הנספח הצבאי של ישראל בשגרירות ומייד הייתה כימיה.
אני, שידיי בחשו לא פעם בעינייני מודיעין כאלו ואחרים, מייד מצאתי נושאים לשיחה עם שמואל
והשיחות גלשו מהעניין "המקצועי" שלשמו היינו שם לעיניינים אישיים, בית משפחה וילדים.
נסעתי עם שמואל והמשפחה שלו לטיולים ובכלל דיברנו על הרבה דברים.
שמואל עוד אז, מס' מועט של שנים לפני ההתנתקות, הביע את דאגתו מההחלטה שהוא היה בטוח שתיפול.
אני אדם שמאמין שלמרות שהאדמה הזו ניתנה לנו מהבורא לפי האמונה, לא מוכן לקדש את הכל ובלבד
לשמור על האדמה הזו. לא נראה לי שגדוד שלם צריך היה לשבת בנצרים כדי לשמור שם על עשרות בודדות
של אנשים.
אני ימני בדעותיי ולא נכנס עכשיו לוויכוח אם המדינה שלחה את האנשים להתנחל/להתיישב בגוש קטיף.
אבל צריך לעיתים להבין שיש טעות ולנסות לתקן אותה, וזאת שוב מבלי להתווכח כי הערבים קיבלו מקום
והרסו אותו במקום להמשיך עם תנופת הבנייה.
כמה חודשים לפני ההתנתקות נסעתי עם המשפחה לבקר את שמואל ומשפחתו, כמו שהם היו באים לבקר אצלנו אבל הפעם הכל היה אחרת.
נראה כאילו הם הרגישו וידעו שאין מנוס מההחלטה וזה יפול בסופו של דבר.
שמואל שהיה איש צבא, אמר שהוא קרוע בהחלטה שלו באם לסרב להתפנות או ללכת בכוח צו הפינוי.
הוא שיתף אותי בלבטיו, שאחת מהן הייתה להוריד את דרגות סא"ל ולהחזיר אותן לרמטכ"ל ואז כאזרח להתנגד לפינוי. אבל הוא אמר כמעט באותה נשימה שיש חיילים שהוא גידל ופיקד עליהם וחרא לו מאוד
שהם יראו בו "בורח מאחריות".
אישתו ניצה, לא הייתה מוכנה לשמוע על לעזוב את הבית בעד שום פיצוי בעולם.
כך גם הילדים שנולדו במקום הזה ומכירים אותו מילדותם.
הייתה אווירה מאוד קשה באותו מפגש משפחות. אני זוכר כמה דמעות וכמה עצבות הייתה שם בכלל בישוב
ואני מאמין שבכל הגוש עצמו.
ביום של הפינוי צלצלתי לשמואל וניצה מארה"ב, בפעם הראשונה שמעתי את שמואל בוכה...
"....תבוא לעזור לי הם קורעים אותי מכאן הם הורסים את מה שבניתי בעשרים שנה האחרונות. תבוא לכאן.
אני צריך אותך כחבר עכשיו לבכות על כתפייך ולקבל ממך כוח" צעק לי בטלפון.
השיחה נותקה כי החיילים הגיעו לביתו והוציאו אותם משם.
ישבתי בשגרירות בחדר שהוקצה לי, ראשי בין ידיי ובכיתי. אחת הפעמים הבודדות בחיי שבכיתי.
הייתי רחוק ממקום ההתרחשות ולא יכולתי לעזור. הטלויזיה והאינטרנט שידרו מחזות זוועה מבחינת
האנשים שפונו מהמקום והייתי המום.
אני זוכר שפינו את ימית בתחילת שנות השמונים אבל אז זה היה רחוק בשבילי גם בגיל וגם במרחק הפיזי.
הפעם הרגשתי את זה עמוק בלב.
כאילו הפקרתי פצוע בשטח, חבר טוב וקרוב שנעקר מביתו ואני לא יכול להושיט לו יד.
חוסר אונים משווע. קיפאון מחשבתי ורק העיניים שלהם אמרו הכל. וגם עיניי שלי לא עמדו במעמד המכוער
שראיתי דרך מסכי הטלויזיה בסיקורים של הרשתות האמריקאיות והאינטרנט.
אני כועס לא על המעשה אלא על הדרך שבא הוא נעשה.
שמואל וניצה הם מקרה אחד מול מאות מקרים דומים.
4 שנים אחרי ושמואל כבר לא חייל ומפקד. הוא פרש וכיום מנסה לבנות בית קבע בישוב ניצן הסמוך לקיבוץ ניצנים. לא בלי כל הקשיים שמנהלת סל"ע הערימה עליהם ובכלל הבירוקרטיה הישראלית הידועה לשימצה.
אני מצטער שלא יכולתי לתמוך בשמואל ולמרות שאני יודע שהוא לא כועס ולא כעס עלי מעולם תמיד
ארגיש רע ואזכור את המילים שלו מהדהדות בראשי לעד.
אני מצרף לכאן תמונה של "מיגוניות" שקיבלו אנשי ניצן בעת מבצע עופרת יצוקה...
למי שהיה ממ"ד בדרום הארץ נכנס אליו.
תראו מה הציבו להם בישוב הארעי הזה...התמונה מדברת בעד עצמה. אגב בשפתם זה נקרא "ביוביות"... (התמונה אמיתית ממצלמתו של שמואל)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
