בעקבות שיחה שלי אתמול בערב...
גדלתי בישוב קטן, יחסית.
הישוב לא היה בפריפרייה, אלא רחוק יותר.
הילדות שלי הייתה מיוחדת.
לא היו דאגות של היום. לא היה מחשב לכל ילד, טלויזיה, ליוויס, נעלי נייק ב-700 ש"ח...ועוד.
היה כייף לחיות ולהיות ילד, בתמימות של פעם.
בית הספר היה מקום אחר מהיום.
אבל...
מכיוון שהישוב היה קטן ומרוחק, הוא לא היה מספיק אטרקטיבי להגירתם של מורים
בכל תחומי הלימוד והמקצועות.
המועצה המקומית לא הייתה עשירה דייה כדי להיות אטרקטיבית.
אטרקטיבית במובן של לתת דירות למורים או משכורות גבוהות יחסית למדינת ת"א
(גם אז זה היה ככה שלא ישלה מישהוא את עצמו שזו המצאה של העשור האחרון)
החינוך בישוב זועק למורים/מורות אבל אין בנמצא.
ואז הומצאה המצאת המאה/האלף.
יש מורות חיילות.
נערות שאך מכבר סיימו את התיכון עשו קורס במקצוע שהיו צריכות ללמד ויאללה לשטח
משרד הביטחון עם המועצה המקומית הגיעו להסדר והיו מס' דירות
שנרכשו לטובת שיכון המורות החיילות והנה כולם שמחים.
אני לא מדבר על שיעורי חינוך, ספורט, דרמה או אומנות.
אני מדבר על מורות חיילות שלימדו היסטוריה, חשבון, טבע וספרות.
נערות שלא תמיד שאלו מה הן רוצות ללמד או כאלו שלא אהבו תמיד את המקצוע
שנבחר עבורן או במקרה הטוב אהבו את המקצוע ובחרו אותו.
הנערות לא למדו מספיק חינוך או איך להתמודד עם כיתה של 30 תלמידים
(גם זו לא המצאה של העשור האחרון, כיתות גדולות היו גם אז)
קראו לה דינה.
דינה הייתה מנתניה. סיימה תיכון לפני פחות משנה ובאה ללמד רחוק מהבית.
היא הייתה המורה שלי לחשבון.
היא הייתה בחורה נאה (אז חשבתי שהיא יפה...מחשבות של ילד בכיתה ו'...)
לבושה במדים נעליים שחורות גרביים לבנות על גרביונים בצבע העור.
חצאית עד הברכיים. כומתה בכותפת. פנים נאות ללא איפור אפילו לא קל.
היא לא אהבה חשבון. אבל זה המקצוע שבחרה ללמד.
עשינו לה את המוות בכיתה, לאו דווקא אני אלא ככיתה שלמה.
רק שנתיים אחרי החלו לחלק להקבצות בכיתות. עד אז כולנו למדנו ביחד.
יותר נכון הפרענו ביחד.
והיא שלא ידעה להתמודד, כי לא קיבלה את הכלים המספיקים לכך, פשוט לא עמדה בזה.
פעם אחת עצבנו אותה כל כך שהיא התיישבה על כסא המורה מאחורי השולחן ובכתה.
היה שקט בכיתה. לא הבנו מה קרה לה.
ילדה אחת רצה למזכירות (המורה לא מרגישה טוב...) והמזכירה באה עם המנהל.
המזכירה חיבקה את דינה וזה היה נראה כמו אמא שמחבקת את הבת שלה
המנהל כעס עלינו ובערב כל ההורים היו שם לאסיפת הורים עם המנהל.
לא היו הרבה הורים משכילים בכיתה שלי דאז.
ורובם חשבו שמורות החיילות עשו מסלול של מורה "רגילה" רק שהן היו בצבא (התמימות של אז)
היו שם צעקות על המנהל ועל מערכת החינוך ששמה עלינו בייביסיטרית ולא מורה
ואנחנו (הילדים) שפני ניסיון ושהוא (המנהל) נותן יד לזה ולמה ההורים לא יודעים מכך.
המנהל כמעט קיבל מכות שם...
הכיתה קיבלה מורה "רגילה".
כל המורות החיילות עזבו את ביה"ס עד לסוף החודש ההוא.
קיבלנו מורות מחליפות והסאגה הזו הסתיימה.
שתי תובנות שלי מאז:
האחת, מורות חיילות במקצועות "קשים" היא בעייתית.
הקושי להתמודד עם חומר לימודי שהמורה חייב לשלוט בו לפני שהוא מעביר את זה
לתלמידים. לעבור עליו בבית ולבוא מוכן. לא לבוא כי זו פקודה שהוא צריך ללמד.
לתת כלים, שאז לא היו מבחינה פדגוגית ופסיכולוגית על התמודדות עם ילדים בכיתה.
התובנה השנייה היא שאסור לתת לנערה שסיימה תיכון לפני פחות משנה, שעוברת לגור
במקום מרוחק, מרוחק מבית הוריה, חברים, חבר משפחה בכלל, שצריכה להתמודד עם
משבר כזה או אחר בחיים האישיים וההסתגלות לישוב קטן מול נגיד עיר, ואני לא מדבר על שנת
שירות של נערות ונערים שעוזרים לילדים בשיעורים או ב"צופים" או במשהו אחר שאין להם השפעה
מרחיקת לכת על החיים של התלמידים כמו לימוד חשבון או היסטוריה.
לסיכום, הרמה שלי כתלמיד הייתה נמוכה כל כך שבתיכון בעיר אחרת, היה צריך להמציא ציון כדי
לרשום אותו בתעודה של השליש הראשון...
בסוף השנה הכל הסתדר בעבודה קשה שלי ובמאמצים עילאיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
