KeyMan
|
| 3/2010
יום כייף...
כשהייתי ילד ההורים שלי היו לוקחים אותי ואת אחיי לימי כייף.
זה תמיד היה בפתיחת הקיץ ובאיזה שהוא זמן בחורף.
לא היו אז כל פארקי המים עם המגלשות והמתקנים שיש היום.
היה לונה פארק בת"א וכל מיני דברים פשוטים שבשבילי היו אטרקציה.
היינו מחכים לימים האלו.
עם השנים היוצרות מעט התהפכו.
כשאבי היה חי הייתי קובע עם הוריי פעמיים בחודש, לא בימים קבועים, לעשות יום כייף איתם.
זה לא בדיוק היה יום שלם כמו שהם היו עושים לנו, אלא כמה שעות של לשבת ביחד.
בהיותי המארגן כל חודש הייתי חושב על משהו אחר.
פעם זה היה בבית לדפדף במאות התמונות באלבומים ולהסתכל על תמונות מצחיקות.
אח"כ זה היה יום של ים שבו היינו יושבים בים, משחקים שש-בש או רמי אבנים.
מס' פעמים עשינו טיול רגלי, עד שאבי חלה ולא יכול היה לעשות הליכה של שעה או קצת פחות מזה.
הפעמים שנחרטו לי בזיכרון ה"בלתי נדיף" (שהוא בעל קיבולת אין סופית) היו דווקא
הפעמים שישבנו לשתות קפה באיזה "קפה על המדרכה" בדיזינגוף או על הטיילת בעיר זו או אחרת.
אבי שהיה מעשן כבד (יותר מקופסא ליום) לא היה מעשן באותם ימים שהיינו יוצאים.
הוא נהג לומר שלמרות שאנחנו באויר הצח הוא מכבד את רצוננו ולא מעשן.
כך הוא הקפיד בכל ימי הכייף האלו.
אני יודע שזה נשמע מעט, אבל שמחתי שיכולתי למנוע ממנו לעשן ולו ליום אחד פעמיים בחודש.
השיחות בבית הקפה תמיד נסבו על העבר, ואח"כ על ההווה וכמובן הסתיימו בעתיד
שלאבי לא היה נראה לעולם יותר טוב והוא היה מסיים באנחה.
היו תקופות שהייתי מספר להוריי מעט על קצה המזלג מדברים שעשיתי בשירות שלי.
אבי שהיה חייל בחו"ל והגיע לארץ לא התקבל לאן שרצה אלא שירת ביחידה עורפית
כנראה שההתנדבות במשפחה היא בגנים שכן הוא היה מתנדב לחודש מילואים בשנה
לשמירה בגבול.
לא היה אכפת לו כמה שעות יש לשבת על מגדל השמירה, אם החליפו אותו שעה מאוחר יותר
או הוא ישן שעה פחות, הוא הרגיש שזה תורם לביטחון המדינה.
אני תמיד אמרתי לו שהוא נאיבי מדיי ויש אנשים שמנצלים את מה שהוא עושה, אבל הוא
תמיד היסה אותי בזה שאמר לי "אל תדחוף את אפך לדברים שלי"...
אז היינו מדברים על מקומות בצבא, על תקופות, המון שיחות על פוליטיקה.
אבי שהיה ימני, התרכך במעט כשסאדאת בא לארץ.
הוא חשב שהנה יהיה שלום (הנאיביות של פעם) וחלם שהנכדים שלו לא יהיו חיילים...
היינו יושבים שעתיים בבית קפה. היה לנו מקום קבוע בפינה קבועה.
לימים כשאבי נפטר המשכתי את המנהג הזה עם אימי.
היא מזכירה לי, מרות שאין צורך, ש"מחר אנחנו הולכים לשתות קפה, אל תשכח"...
מה שמחזיר אותי שנים לאחור, כשהיינו יודעים שמחר אנחנו נוסעים ליום כייף עם ההורים
היינו אומרים את אותו המשפט בערך "מחר אנחנו נוסעים ליום כייף..."
זו תקופה שכולנו לחוצים ועובדים קשה מבוקר עד ערב.
כמו שכתבתי לא אחת, גם אין לנו, לרובנו, זמן להיות עם הילדים חוץ מכמה דקות שבועיות.
למרות כל הנאמר, אני מציע לעשות מה שאני עושה.
לקחת את ההורים לשעה שעתיים של ביחד.
להיות איתם לשמוע אותם ולא לבוא אליהם רק בעת הצורך (שמירה על הנכד החולה,
בייביסיטר, הלוואה כזו או אחרת).
חוץ מהמצווה של כיבוד אב ואם, אני חושב ויודע, לפחות אצלי בבית, שהילדים שלי יודעים
מה אני עושה ולומדים. לומדים שיש לכבד את ההורים בכל גיל.
שצריך לדאוג להורים גם כשהם זקנים וקשה להם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
