איך אמרו פעם:" כל כך הרבה אנשים חייבים לכל כך מעט אנשים".
היום בעידן של קפיטליזם עולה ואינדיבידואליות בכל תחומי החיים, מעט אנשים מוכנים
לעשות בשביל אחרים.
מנתונים יבשים עולה שמתוך כל המשתחררים משירות סדיר, רק כשלושים אחוז רוצים לעשות
מילואים ומכל שלושים האחוזים הנ"ל מתייצבים למילואים בערך 20 אחוז.
אם מסתכלים על הנתונים המספריים היבשים האלו, מעט אנשים שמוכנים להיות ערים
בלילות כדי שרוב האנשים יוכלו לישון בשקט, לבלות בלילות, לנסוע לטיולים עם המשפחה
ואפילו לטוס לחו"ל בידיעה, או שלא, שיש כאן מישהו שידאג לכולם.
אם אני לוקח את זה מהכלל אל הפרט, אלי ולמשפחה שלי, היו שנים שעשיתי כמעט ששים
יום מילואים בשנה. אם בשנה יש 52 שבועות, זה אומר שיותר מיום לשבוע הייתי מתייצב
לשירות מילואים.
כמובן שאם מדובר על 30 יום ברצף אזי המאמץ כבד יותר.
מאמץ אישי שכרוך בלעזוב את המשפחה, את מקום העבודה, את החיים הנוחים.
ללבוש מדים, לא לישון בלילות, לנהל מאבק קיומי יום יומי במסגרת היחידה שפועלת
במקומות שונים. מאבק של שמירה על החיים שלי ועל החיים של החיילים שלי.
מאבק סיזיפי של דאגה שכל מי שמגיע לשרת את המדינה, ואין לי מילים פחותות מכך,
צריך לחזור הבייתה בשלום.
אני מכיר הרבה סיפורים של אנשים שמגיעים למילואים עם מסמכים רפואיים, עם סיפורים
מכאן עד שם למה הם לא צריכים לעשות עכשיו מילואים.
כמה זה לא מתאים להם, כאילו שזה מתאים פעם למישהו, וכמה קשה להם.
אני מאמין שמכל הסיפורים של ההשתמטות, ואני בכוונה "לארג' ", יש 5 אחוזי אמת.
אבל כל השאר הם השתמטות לשמה. לא נוח פשוט.
מעדיף את הסיפורים של אלו שעוזבים הכל ובאים כי הם יודעים שהם צריכים להיות שם.
לא שהם לא היו מעדיפים להיות בבית עם המשפחה או להיות בעבודה הקשה היום יומית
שלהם במשרד או במפעל או בעסק הפרטי. אבל הם השאירו את הנוחות בפינה, היא תחכה
להם כשיסיימו את התקופה.
אנשים כאלו ששמים את עצמם לטובת הכלל, לעזור לאחרים.
אנשים שהיו שואלים אותי כשהיו באים למילואים אם יש עוד משימות בשבילם.
רוצים לעשות יותר ומרגישים שאם אנחנו לא תופשים מבוקש אחד לפחות בתעסוקת מילואים
זה כאילו באנו לעשות פיקניק בשטחים.
היום שאני כבר לא עושה מילואים באופן סדיר, לא קיבלתי פטור מעולם, אני עדיין מתנדב
למילואים ועושה 30 יום בשנה ולפעמים כשצריך אותי אני מגיע בהתראה קצרה לעוד 10 ימים במצטבר.
לא מרגיש פראייר, אין לי חברים מסביבי שאומרים לי את זה כל בוקר, ובטח שהמשפחה
לא חושבת ככה אלא מרגישה גאווה שאני חלק מאותו קומץ שנקרא "מערך המילואים".
גאווה המעורבת אומנם בדאגה וחרדה, אבל אף פעם לא מרפים את ידיי.
בהזדמנות הזו, אני חושב שמגיע תודה ענקית למשפחות.
לנשים ולילדים של אותם מעט שנושאים בנטל הזה ומתייצבים בלי לחשוב פעמיים.
בלי להגיד מה יצא לי מזה, אלא אומרים רק "תקרא לנו ואנחנו מתייצבים".
מתייצבים לא רק בזמן מלחמה או מבצע אלא ביום יום שעה שעה.
אותם אנשים שתורמים את זמנם למילואים הם הם אותם אלו שתורמים ביום יום
למען הקהילה ולמען אחרים.
ומילת סיכום על מקומות העבודה.
יש מקומות עבודה ששואלים על שירות מילואים של המועמד המגיע לראיון קבלה לעבודה,
ומעקמים את הפרצוף אם הוא קרבי או קצין קרבי כי יודעים שהוא יעדר מהעבודה הרבה ימים
יחסית לאחרים שלא עושים.
זה פשוט עוול לאותם אנשים שלעיתים נשברים ומתחמקים משירות מילואים כי הם
צריכים להביא משכורת הבייתה והמצפון שלהם לא נקי.
היום מחר ובכל יום צריך לחשוב על אותם לובשי מדים שמגיעים בזמנם החופשי
כדי שהאחרים ישנו בשקט. שלא מתמרמרים, מקטרים ומתבכיינים אלא באים
עושים ונושאים בעול.
81008
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
