כולנו שונאים פרסומות.
אלא אם נושא הפרסומת מצחיק או יש בו איזה סלב ובטח אם יש משהו חשוף שם...
אחד מהקורסים שאני לומד הסימסטר מדבר על ניהול השיווק.
היססתי בהתחלה אם לקחת אותו אבל הייתי מאוד סקרן לדעת איך הצד
השני בטלויזיה חושב. מה הם עושים כדי למשוך אותנו.
כדוגמא ראשונה למה שאני רוצה להראות אקח את ג. יפית.
אני לא חושב שיש מישהו אחד שאוהב לראות את ג(גרינברג) יפית על המרקע.
היא לא יפה יש לה קול מונוטוני אין שם משהו שבעצם מושך את העין.
אבל כמה שהיא לא, יש בה משהו חכם.
החוכמה היא לא בפשטות של הפרסומות שהיא מראה אלה באיך.
יש מושג שנקרא דמות ורקע.
כשמפרסמים משהו צריך לדאוג שנושא הפרסום יהיה על הפרק ולא מי שמפרסם אותו.
כלומר, במקרה של ג. יפית, היא הרקע בעוד שהמוצרים שהיא מפרסמת הם הדמות.
כאחת שהיא רקע היא נשארת ברקע פשוטו כמשמעו, ונותת למוצרים להיות הדמות, העיקר.
להבדיל מג. יפית אני אקח לדוגמא את רשת FOX שמפרסמת עם בר רפאלי ונועם טור.
כולנו (הגברים) מזילים ריר למראה בר רפאלי בתחתונים וחזיה או במשהו שמרטיט לנו את
הדימיון ועוד כמה איברים אחרים שלא קשורים לדימיון.
הנשים מזילות ריר על נועם טור שהוא גבר יפה מחוטב עם חיוך שובה לב.
למרות ששני הסלבס האלו מזוהים עם פוקס, וכשנראה אותם נחשוב פוקס, הם גונבים
את ההצגה, אנחנו מסתכלים עליהם ולא על מה שהם אמורים לייצג, את FOX.
מצד שני כמו שאמרתי כשנראה אותם נחפש אם הם לובשים פוקס כי זה מוטמע בפרסומת.
או נרצה להתלבש כמוהן מהערצה, או שהבגד יעשה את מה שחסר לנו (יש המאמינים בזה...)
אותו הדבר היה עם נינט כשפרסמה את פלאפון.
כל המעריצים הצעירים של נינט חשבו עליה בעניין שאם היא הולכת עם סלולרי של פלאפון
שמזוהה עם הדור הצעיר (המותג Esc) אני רוצה להיות כמו נינט אז אחליף למשהו שמזוהה איתה.
יש המון תחכום, מחשבה ותחמון בשלושים השניות האלו שעוברים על המסך.
אני לא מדבר על כמויות הכסף שנשפכות על אתרי צילום יחודיים ותשלום לשחקנים עצמם.
משרדי הפרסום מקדישים מאמצים לבצע פילוח שוק והגדרות שונות של מגזרים שונים
באוכלוסיה ואיך להתאים משהו למישהו.
בעבר כשהיה פרסום בעיתונים וברדיו, זה היה הרבה יותר קל.
הקופירייטרים היום מחוייבים להמון יצירתיות והבנה של השוק שאילו מכוון המוצר
כדי להשיג כמה שיותר לקוחות עבור המפרסמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
