בשבילי אלו שני תאריכים השזורים זה בזה.
הכניסה ללבנון והנסיגה משם.
מבחינה פוליטית וצבאית הכניסה התחילה בקול תרועה רמה
וזריקת אורז של המקומיים עלינו והסתיימה בקול ענות חלושה של
הצבא הכי טוב המקפל את זנבו בעוד ארגון טרור מזנב בנו ויושב
במקומות שיצאנו מהם.
הכניסה ללבנון יוני 1982
מלחמת שלום הגליל תפסה אותי בקורס פיקודי.
הייתי באחד השלבים המוקדמים שלי בסולם הפיקוד בצבא.
לתחילת המלחמה הזו קדמו כמה עליות וירידות של כוננויות ברחבי הצפון של ישראל.
זה היה ביום שישי בערב, ארוחת ערב צבאית בחדר האוכל בבסיס.
כולנו עמדנו, המג"ד נכנס.
שבו הוא אומר.
עושים קידוש ומתחילים לאכול.
המג"ד עומד ואומר לכולם, "בסיום הארוחה אף אחד לא יוצא מחדר האוכל".
התלחשויות, ספקולציות, מה קרה?
בסוף הארוחה כולם השתתקו.
המג"ד עמד ואמר "ברגע זה כוח החלוץ עובר את הגבול ללבנון וזאת
בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, יום קודם".
זו כמובן הייתה עילה כי צה"ל התכונן בחודשים האחרונים למבצע
שנקרא "אורנים גדול" שמטרתו הייתה להשתיק את ירי הקטיושות מלבנון על
ישובי הצפון. המבצע בסוף נקרא "מלחמת שלום הגליל".
אותו הלילה של יום שישי, לא ישנו. הכנו את הציוד האישי והתחמושת, סידרנו
שהכל יהיה מתוקתק, מסודר ומוכן למלחמה. זה לא תרגיל זו מלחמה.
עלינו לגבול לבנון באותו הלילה. בצהרי יום שבת כבר חצינו את הגבול.
חודשיים לא שמעתי כלום מהבית ויותר חשוב, הם לא שמעו ממני.
חודשיים תמימים הייתי בלבנון. לא הורים, לא חברים. רק הצורך לשמור על ערנות
לפקוח עיניים ולשמור על עצמך ועל החברים שלך.
השבוע הראשון עבר ללא מקלחת. הפעם הראשונה אחרי שבוע הייתה בבית חרושת
ליצור בלוקים באחד הכפרים.
ארבעה חיילים שמרו והשאר התקלחו.
עשינו סבב ביננו כך שכולם בסוף היו נקיים. ריח הניקיון החזיק מעט מאוד שעות.
העמודים הראשונים של העיתונים היו מלאים בתמונות של חיילים הרוגים.
אנשים חיפשו שמות ופרצופים מוכרים מהשכבה, מהשכונה או יותר קרוב מזה.
התקשורת עם הבית הייתה דרך גלויות ודואר צבאי.
המפעל שאבי עבד בו הוציא ירחון לעובדים כל חודש.
בעלון פורסמו דברים לעובדים, מבצעים ברשתות קניות, חדשות ומהמפעל ועוד.
אחת הגלויות ששלחתי הבייתה פורסמה באותו ירחון.
העורך השמיט את המילה "רעב" ופרסם את הגלויה.
(הוא לא רצה לערער את המורל, כך אמר אחרי כמה שנים ששאלתי לפשר ה"שיפוץ"...)
המקור
(הגלויה המקורית, כמו אחרות שיש לי מאז, מחוברת לדף מיוחד בסיכות שדכן)
הגלויה "המשופצת" כפי שהופיעה בירחון
אחרי חודשיים של שהייה בלבנון, התעוררתי בשעה 4 בבוקר,
לניעורו של המפקד שלי שבישר לי שאני יוצא הביתה.
הייתי האחרון בסבב היציאות.
אוטובוסים של "אגד" עמדו בשורה. 10 אוטובוסים.
מגרש חניה הזוי במבואותיה הדרומיים של ביירות.
עליתי על האוטובוס התעוררתי בת"א. בתחנה המרכזית הישנה.
הייתי לבוש במדים צבאיים מסריחים, מאובק ולא מגולח
שיער ראשי היה פרוע אחרי "אי חפיפה" של שבועיים בערך...
דפקתי על דלת ביתי.
השעה הייתה שש בערב.
אמי פתחה את הדלת.
בידה היה מגש עם כוסות קפה שהיא עמדה להגיש לאורחים שהגיעו.
עמדתי שם בדלת והיא הסתכלה עליי.
המגש נשמט מידה והיא קפאה על מקומה.
דמעות החלו לזלוג מעינייה.
אבי רץ לדלת.
הוא חשב שמישהו בא להודיע שקרה לי משהו.
אני לא יכול לתאר את הבכי שהיה שם.
בכי של שמחה, בכי של הקלה. בכי של שחרור מעצורים כללי.
הייתי בבית 4 ימים וחזרתי ללבנון.
היציאה מלבנון מאי 2000
יש הרבה דברים שאני זוכר מהיציאה החפוזה.
זוכר את ההפגנות נגד השהייה בלבנון שהובילו ארגון "ארבע אמהות".
את הצמתים העמוסים בכרזות ובמפגינים.
את אהוד ברק שאמר שיוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני ובמבחן התוצאה הוא קיים.
כל כניסה שלי ללבנון, אם ממונעת או מוסקת, הייתי רואה את ההפגנות שקראו לנסיגה חד צדדית.
הבטן שלי הייתה מתהפכת.
ידעתי שהחיילים שאני מפקד עליהם לא מתנגדים לשהייה שם.
היו כמה מהם שגרו בצפון והרגישו את הקטיושות לא אחת.
ההתחברות של חיילים חברים שגרו בנגב או במרכז הייתה מדהימה.
לא שמעתי מעולם קול של אחד מהם שאומר שהוא לא רוצה להיות שם.
בליל הנסיגה, הכל היה מורכב ומפורק והשיירה הייתה מוכנה לצאת.
היינו בין הכוחות הראשונים שיצאו מלבנון.
לא הנפנו את הדגל או קראנו קריאות שמחה.
היינו מאופקים אולי בגלל שמשם נסענו לתפוס את גזרת שכם יחד עם גדוד טנקים.
היה עצב בעיניים. עצב שיכול היה להתפרש לכמה כיוונים.
חברים שהיו ואינם, מקומות ששמחנו לא לחזור לשם, זיכרונות קשים, יוצאים משם סוף סוף.
בלב של כולנו היה חשש שברגע שנצא הסיוט של ירי על ישובי הצפון יחזור שוב.
יום יומיים אחרי שצה"ל נסוג ראינו את השיירות של אנשי צד"ל (צבא דרום לבנון)
שברחו מייד אחרי צה"ל כי ידעו שאם הם ישארו שם הם ימותו.
במבט לאחור, למרות היציאה החפוזה וההתנגדות של קציני הצבא הבכירים,
לא שומעים עשור על חיילים הרוגים בלבנון וזאת לאחר 18 שנה של שהייה ודשדוש
עמוק בבוץ הלבנוני, תרתי משמע.
בשבילי, מקומות כמו ביירות, בחמדון, עליי, צור, צידון, אגם קרעון, ג'בל ברוך
הם לא שמות של אתרי תיירות.
כשאני עוצם את עיניי אני יכול לראות את הכל. את הכבישים, הטנקים, ההרוגים.
להריח את העשן הסמיך ולזהות אם זה בא מטנק בוער או סתם מבית שרוף.
לשמוע את הקולות בקשר, את הדיווחים של המפקדים והחיילים.
לחיות הכל שוב.
בשבילי הסרטים "בופור", "לבנון", "ולס עם באשיר" הם לא סרטים עלילתיים,
הם סרטים רעים שלא קיבלתי עליהם אפילו לא אוסקר וגם לא הייתי מועמד.
הייתי מועמד להגיע הבייתה בשלום. הסתפקתי בזה.
יש ויכוחים פוליטיים גדולים, אבל שורה תחתונה, אנחנו לא שם.
ואם בכך ניצלו חייהם של חיילים ויש פחות משפחות שכולות אני שמח על כך.
בראיה הפרטית שלי, העשור הזה נגמר, ואנחנו צפויים לחזור לשם שוב.
זה יכול לקחת שנה או קצת יותר אבל לא הרבה מעבר לזה.
אני מקווה שאתבדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
