אני לא מחסידי הבנקים, כמו רובנו, אבל יש דברים שמחייבים אותך לעשות מול פקיד הבנק.
אחד הדברים הוא קבלה של כרטיס אשראי שמחליף את ההוא שפג תוקפו.
מהרגע שבו ניתן היה לעשות פעולות פשוטות דרך האינטרנט, נראה לי שהייתי בין
הראשונים לקבל סיסמא ולעבוד בצורה שקטה ודיסקרטית בלי לעמוד בתור
וכל הטירחה הזו של בזבוז זמן בסניף.
לפפני שבועיים קיבלתי הודעת SMS שכרטיס האשראי החדש מחכה לי בסניף.
כיוון שהייתי ביום חופש הלכתי לאסוף את הכרטיס.
לקחתי מס' וחיכיתי בתור תוך כדי התבוננות במסכי הפלסמה הגדולים על הקירות
שאומרים איזה מס' צריך ללכת ולאיזה פקיד.
חשבתי לעצמי שזה מה שהם עושים עם הכסף שהם לוקחים מהעמלות שגובים ממני...
היו משהו כמו 10 אנשים לפני ואני ישבתי לי במעט חוסר סבלנות אבל אין ברירה
אני חייב לקחת את הכרטיס אז בוא נגמור עם זה.
"כמעשיי בקודש" אני אוהב להסתכל על אנשים במיוחד במקומות כאלו
שאין להם הרבה מה לעשות עם עצמם...
תמיד יש את אלו שמדברים בטלפון, או האחרים שבוהים במסכים, קוראים עיתונים
וסתם כאלו שמחטטים באף, כמו כוח אינרציה מהישיבה באוטו ששם אף אחד
כאילו לא רואה אותך...
שרה הפקידה (לפי הרישום ליד השולחן שלה) קיבלה אישה בשנות השלושים המוקדמות שלה.
השיחה התחילה בזה שהיא לא יכולה למשוך כסף מהכספומט.
נראה היה שהן מכירות היכרות של מבקש ונותן שירות בלבד.
"כוכי (יעני כוכבה), אני לא יכולה לתת לך מאתיים שקלים. החשבון שלך מוגבל" אמרה שרה
"איך אני אתקיים? אני חייבת מאתיים שקלים שבתוך שעה יעלמו לי גם ככה" אמרה כוכי
"מה שאני יכולה לתת לך זה 50 שקלים וזה בלי חתימה של מנהל הבנק" אמרה שרה
"מה זה 50 שקלים? את עושה צחוק?" הטון של כוכי עלה מעט
"את עושה כאן סצינות כל שבוע, אין לך כסף בחשבון מי ישלם על הכסף שאת מושכת מכאן" אמרה שרה
"אני אהיה במינוס כמו כל עם ישראל. תתני 200 שקלים" כעסה עכשיו כוכי.
הייתה אתנחתא, שרה קמה מכסאה והלכה ל"אקווריום" (תא הזכוכית) של המנהל.
רוב הזמן המנהל הנהן בראשו לשלילה אני מניח ששרה ביקשה לעזור לכוכי.
המנהל יצא עם שרה לעמדה שלה.
הוא ניסה להסביר לכוכי שאין לה כסף בחשבון ואין לה הכנסה חודשית קבועה חוץ מכספי
הביטוח הלאומי ושהיא חייבת להסתדר איכשהוא, הוא לא יכול להיות פילנטרופ.
נראה לי שכוכי איבדה אותו עוד לפני שהוא אמר את המילה פילנטרופ.
כמו במערכון של הגשש עם הבנק, כשנאמר שם "אני מקבל את הסעיף לוקח פח נפט ושורף הבנק",
כך היה עם כוכי. היא פשוט הפכה את הכסא צעקה על שניהם ויצאה מהבנק.
אני חשבתי שבזה נגמרה הסאגה העצובה הזו.
אבל נראה לי שאני הייתי היחיד שסבר כך שכן המנהל ושרה עמדו וחיכו...
כוכי נכנסה לבנק עם עגלת תינוק, שני ילדים קטנים, בני שנה בערך, נראה לי תאומים, והלכה ישר
אליהם.
"אתם תתנו להם לאכול ותסבירו להם שאין לי כסף לקנות להם לחם וחלב. אתם תסבירו" צעקה כוכי
"גברתי, אני לא יכול לתת לך כסף. אין לך כסף בחשבון. את יכולה למשוך רק מה שהביטוח הלאומי
מפקיד לחשבונך וגם ככה את מקבלת יותר מאיתנו. תביני את הבנק" אמר המנהל.
"כל הבנקים זונות. לוקחים מאיתנו את הכסף וכשצריך אתם לא נותנים" צעקה כוכי.
"לך אין כסף שאנחנו לוקחים ממך כוכי. אין לך כסף בכלל כאן. אנחנו עושים לך טובה" אמר המנהל
ממקום יושבי ראיתי את איש הביטחון מתקרב לכיוון כוכי, אבל המנהל הנהן בראשו "לא".
כוכי יצאה מהבנק כשעינייה דומעות וכולה אדומה מכעס.
אחד הלקוחות שעמד בתור קם ממקומו ועבר בין האנשים ניסה לדבר אליהם שיתרמו מה שיוכלו
כדי שהוא יתן לכוכי, שישבה על ספסל מחוץ לבנק עם העגלה והילדים וכולה ממררת בבכי.
כל אחד נתן משהו, גם אני, הבחור יצא החוצה עם חבילת שטרות קטנה והרבה מטבעות ונתן אותם לכוכי.
כוכי קמה ממקומה חיבקה אותו ונעלמה בשורת החנויות שהייתה ממול.
אני יודע שיש אנשים כאלו. זה לא היה סרט.
הבושה הזו שצריך ללכת לבנק ולקבל כסף במשורה כי אין הכנסה, הוא דבר מצער מאוד.
אומרים שאין במדינה שלנו אנשים עניים או רעבים ואין מצב שיש כאלו שחיים
כשהמקרר שלהם ריק.
בהרבה מקרים אני נזכר ב"פירמידת הצרכים של מאסלו" שהזכרתי אותה כמה פעמים
בפוסטים בעבר. יש בה חמש מדרגות כשהמדרגה הראשונה היא הבסיסית ביותר.
השלב הראשון בפירמידה הזו מדבר על צרכים בסיסיים שהאדם זקוק להם.
מזון, מים ומקום לינה. בתיאוריה הוא לא יוכל להתקדם לשלבים הבאים עד שלא ישיג
את כל הצרכים לפי הסדר. כוכי בטח לא חיפשה את "ההתגשמות העצמית" שלה,
שהיא המדרגה החמישית והאחרונה בפירמידה.
היא ביקשה לשרוד. לחיות את היום. להאכיל את הילדים שלה ואת עצמה.
אני גם יכול להבין את הבנק, שכולנו אוהבים לשנוא, על העמדה שלו.
אני לא מקנא באותו מנהל סניף שצריך להגיד לא לבקשה של כסף במקרה כזה.
אין לי מושג למה כוכי לא עובדת. שכן אין לה הכנסה קבועה.
אולי יש סיבה ואולי לא. בכל מקרה, בגלל שני הילדים הקטנים אולי היא לא יכולה לצאת לעבודה?
היו לי הרבה סימני שאלה באותו יום, כשיצאתי מהסניף עם כרטיס אשראי בעל תוקף חדש
לשלוש השנים הבאות.
חשבתי כמה פעמים אצטרך להוציא אותו לתשלומים של מזון, מסעדה, טיסות לחו"ל,
קניית בגדים וסתם ככה למשוך כסף מהכספומט, כשיש אנשים שמבקשים 200 שקלים
ונענים בסירוב, כי הם לא יכולים אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
