שבוע הספר תמיד מעורר בי זכרונות של ילדות.
פעם כשהספרים היו בספריה והיו מעלים אבק והיוו חלק מניקיון
הבית של סופהשבוע אצל הוריי.
כילד הייתי ילד מחונן.
מהמחוננים האלו שמאבחנים אותם ושולחים אותם לכיתות גבוהות מהם.
רצו ש"אקפוץ" כיתה, מכיתה ד' לכיתה ו'.
ההורים התלהבו, כמו כל הורה בהרגשה של "איזה ילד יש לנו", אבל אני לא רציתי.
פחדתי לאבד את החברים שלי והילדים בכיתה ו' נראו היו גדולים מאוד ממני.
הרבה בא מקריאה אבל יש דברים שעברו בגנים, במיוחד מאמא שלי.
הספריה שבביתנו הייתה מפוצצת ספרים.
קיר ארוך שעליו אבי בנה ספריה מעץ אורן.
לא היה אז את איקאה וכל הספריות הללו של "קנה ובנה".
הספריה הייתה מאסיבית כדי שתוכל לעמוד בעומס הספרים.
באחד הפעמים ב"שבוע הספר" נעלמתי להוריי.
מצאתי קרטון על הרצפה והתיישבתי מתחת לאחד הדוכנים קורא כרך עבה
מאוד של "האנציקלופדיה העברית"...
זו הייתה האנציקלופדיה הכי מפוארת בישראל אז, ונקראה בשמות שונים.
האנציקלופדיה הלא גמורה, אנציקלופדיה בתשלומים, ספרים לפי קילו ועוד.
ישבתי שם מתחת לדוכן מעלעל (מילה שלמדתי אח"כ...) בכרך אחד מ-5 של האנציקלופדיה.
הייתי המום מעושר המילים והתמונות שהיו בכרך הזה.
דפדפתי בכרך כאילו היה זה סיפור.
מעביר דפים ומתעכב על ערכים שעניינו אותי.
כילד אהבתי מאוד טבע וחיות ובמיוחד את מקצוע הגיאוגרפיה.
הסתכלתי על מפות של ארצות בכרך ההוא והחיות והסברים ותמונות ושמחתי מאוד.
מפות תמיד אהבתי במיוחד אטלסים...עניין אותי מאוד מה יש מאחורי הים.
נראה לי שזה הדחף לטיסות ולהכיר מקומות חדשים בגיל מבוגר יותר.
בצבא קראתי מפות טופוגרפיות ומפות אחרות כאילו היה זה חלק ממני.
כל כך התחברתי לעניין.
יצאתי מתחת לדוכן רץ אל הוריי (לא ידעתי היכן הם) כשאחריי רץ אותו מוכר של הדוכן
בצעקות "גנב"...
הוריי ראו מהומה והתקרבו לשם.
המוכר מהדוכן תפס את ידי וביד השניה החזקתי בחוזקה את האנציקלופדיה צועק לו
"אני רוצה רק להראות להורים שלי".
אבי התקרב במהירות וניתק אותי מאחיזתו של המוכר.
הלכנו לדוכן שלו, אני הוריי והמוכר.
שם הוא הסביר, לאחר שנרגע מהגנב הקטן, את העיסקה.
כל חודש יגיע כרך חדש או יותר עד שיתמלאו כל הכרכים והאנציקלופדיה תהייה מושלמת.
בתוכנית יש 30 כרכים ובינתיים יצאו רק 5.
הוא דיבר על כסף אבל אותי עניין הכרך שהיה בידי ולא הבנתי כלום על מה שהם דיברו.
בסופו של עניין הוריי עשו את העיסקה ואני הלכתי הבייתה עם 5 כרכים של האנציקלופדיה.
הכרכים סומנו מכרך א' ועד ל"ב (בסוף היו 34 כרכים, 32 כרכים ועוד שניים כרכי מילואים שהיוו השלמות שונות)
הספרים האלו היו במרכז הספריה והיו אטרקציה לכל האורחים שבאו אלינו.
הייתה להם עטיפה בצבע חום בהיר ומתחת לעטיפה צבעם היה ירוק.
לא כולם יכלו להרשות לעצמם לקנות ורובם הלכו לספריות.
האנציקלופדיה שכנה כבוד בין "אנציקלופדיה מכלל" עם הכרכים האדומים וספרי "קאסוטו" השחורים
שהיו הסברים על התורה.
כל יום הייתי מקציב לעצמי שעתיים לעיון באנציקלופדיה נהנה ומחכים מהקריאה.
בתחילת שנות התשעים, הספרים עברו אחר כבוד לספריה העירונית של בית הספר שבו אחותי למדה.
לא יודע אם נעשה בהם שימוש אבל שמחנו מאוד גם לתת אותם וגם שאחרים יהנו מהם.
אני מנסה לחשוב איך הילדים שלי מתנהגים היום...
אם הם צריכים למצוא/לסכם/להכין עבודה על משהו הם ניגשים לאינטרנט.
ושם יש הכל. אבל לגבי זה היה תענוג שלא קיים יותר.
משהו שחסר לי.
כל פעם שאני רואה תמונה של האנציקלופדיה העברית
זה מעלה בי חיוך של אושר ושל געגועים לאותם ספרים גדולים כבדים ועשירים בידע.
קריאה נעימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
