כמו הרבה דברים בחיים, שעד שזה לא נוגע אלייך, זה עובר לידך.
כך קרה עם טל.
טל, עובד איתנו כמה שנים.
בתקופה האחרונה הוא נהייה יותר חיוור עם עיגולים אדומים מסביב לעיניים.
טל חולה וצריך השתלת מח עצם.
התגייסנו כולם למען מטרה חשובה של חבר לעבודה ויצרנו קשר עם עמותת "עזר מציון".
את כל העלות הכספית לפרוייקט, החברה לקחה על עצמה, את הארגון לקחנו על עצמנו.
הפצנו לכולם במייל ועל לוחות המודעות את התאריכים שבהם ילקחו תרומות דם לקבוע אם יש מישהו
מאצלנו שיכול להתאים להיות תורם פוטנציאלי.
הענות הייתה עצומה. רשמנו 97% הענות מכל העובדים למעט אלו שהיו חולים או בחו"ל.
אפילו אנשים שהיו בחופשה הגיעו כדי לתת את בדיקת הדם ולעזור במאמץ.
לאחר כשבועיים קיבלנו תשובה שנמצא מישהו אחד שיכול לתרום מח עצם.
השם היה חסוי ומי שקיבל אותו היה מנהל משאבי אנוש.
היינו קבוצה של חמישה אנשים שתכננו את כל העניין והוציאו אותו לפועל אבל לא שותפנו בסוד העניין.
זה משהו שלא צריך להוות פרסום, למען צנעת הפרט, ויש גם את העניין שלא ליצור קשר עם התורם.
(מין משהו קצת אבסורדי לטעמי, אי יצירת הקשר בים התורם למקבל אבל אתית זה נכון כדי לא להפעיל
איזה שהאו לחץ פסיכולוגי של לתרום/לא לתרום ועוד סוגיות פסיכולוגיות אחרות).
אחרי שמנהל החברה קיבל את השם והוסרו כל המחסומים החוקיים שותפנו בסוד העניין.
התורם היה דוד (עכשיו מותר לגלות למרות שכל השמות בדויים כמובן).
דוד היה עובד של חברת ההסעדה שנותנת שירותי קיטרינג וחדר אוכל במקום שאני עובד בו.
אני מוכרח לומר שהופתענו. ביקשנו רק מעובדי החברה להירתם למבצע, אבל מסתבר שהשמועה עשתה
לה כנפיים בכל המקום ודוד רצה לעשות את שלו למען המקום שהוא עובד בו.
מקום שמחר יכול להגיד לו "שלום לך הבייתה" בלי שום סנטימנטים ובלי שום צורך במתן תשובה
שכן החוזה עם חברת ההסעדה יכול להסתיים ודוד כמו רבים אחרים, יכול למצוא את מקומו מחוץ למעגל העבודה.
ישבנו עם דוד והצגנו לו את התוצאות ורצינו לשמוע מה דעתו.
דוד היה עם דמעות בעיניים.
גבר מלא ובריא בן 57, עובד עבודה פיסית. החיים לא שפרו עליו.
נשוי ללא ילדים, אישתו לא הצליחה בטיפולי הפוריות שלה. כשראה עד כמה היא סובלת החליט יחד איתה
שלא לעשות מאמצים ולהביא ילדים לעולם, לא בתמורה לשום סבל פיזי או נפשי.
דוד בכה.
לא האמין שיוכל אי פעם לעזור למישהו להתמודד עם מחלה נוראית שדורשת לתת משהו פיסי ממנו.
"תמיד תרמתי לכל מי שדפק לי בדלת, אבל זה כסף. עוד 10 שקלים, פחות 10 שקלים לא נורא.
אני מאוד מתרגש שנמצאתי מתאים. מה אני צריך לעשות? שאל עם חיוך ודמעות בעיניים.
ישבנו שם, מרוגשים מלאי שמחה ועצב מהולים יחדיו. לא יודעים בדיוק מה להגיד, כמה תודה
אנחנו חייבים לרוח ההתנדבות של האיש הזה.
אני ועוד חבר לעבודה התנדבנו ללות את המהלך הזה עם דוד.
בתקופה הזו הספקנו להכיר אותו ולראות עד כמה אנשים פשוטים, טובים, חסרי שאיפות גדלות כמו דוד
חסרים במקומותינו. הוא ביקש רק אם נוכל לסדר עם בעל הבית שלו שלא יפטר אותו בגלל
שהוא בא לתרום דם (למרות שזה היה על חשבון ההפסקה שלי, אסור לנו לעשות את זה, אמר לנו).
אנחנו הבטחנו שהדבר כבר בוצע ולא תהייה לדוד שום בעיה ולקיחת ימי החופש בגלל האישפוז
יכוסו ע"י החברה שלנו ואין לו מה לדאוג.
התרומה בוצעה.
טל מבריא לאיטו והרופאים הבטיחו שהתרומה נקלטה וטל יבריא.
מבחינה חיצונית טל עדיין נראה חיוור אבל העיגולים האדומים סביב עיניו הצטמצמו והוא מחייך שוב.
יקח לו עוד הרבה זמן עד שיחזור לעבודה אבל יש תקווה.
דוד ואישתו שמחה זכו בילד.
הילד שהם חיכו לו כל כך הרבה שנים הגיע ממקום לא צפוי.
טל נולד בשמחה להורים המאושרים דוד ושמחה.
טל היה יתום מאב ומאם שנהרגו בתאונת דרכים לפני 15הרבה שנים.
הוא חי אצל הדודים עד גיל צבא ומאז הוא דואג לעצמו.
היינו עם דוד ושמחה בביה"ח. הלכנו ביחד לבקר את טל.
כמות הדמעות שנשפכה שם יכלה למלא את הכינרת.
ההתרגשות החיבוקים הגאווה והשמחה של כולם הייתה בשיא.
דוד אמר שהוא רוצה לאמץ את טל כבן שאף פעם לא היה לו.
עכשיו הוא מרגיש קרוב מאוד כי דמו זורם בעורקיו של טל ובדיקת אבהות תוכיח את זה...
השארנו שם את הזוג עם הילד החדש שלהם והלכנו.
אנחנו עכשיו במאמצים לשחרר את דוד מקבלן ההסעדה ולנסות לקבל אותו לעבודה אצלנו.
יש מה לעשות איתו ואני בטוח שהוא יקבל משכורת ותנאי עבודה טובים יותר.
יש התקדמות טובה בעניין.
נפגשנו, נציג משאבי אנוש, דוד ואני ביחד ובישרנו לו את הבשורה ושאלנו אם הוא
מוכן לצעד הזה או שהוא מעדיף להישאר במקום שהוא נמצא בו.
נציג משאבי אנוש אמר שמחפשים לו משהו מתאים והוא יבוא עם כמה הצעות עבודה ודוד יצטרך
לבחור מהם את המתאים לו ביותר.
דוד היה נרגש.
"בחיים לא חשבתי שאני מתאים למקום כזה. הכל כאן טכנולוגיה של חלל (הפירוש שלו...)
ואני שמח שתתנו לי הזדמנות לעבוד, אבל אני צריך לשאול את שמחה, אישתי" ביקש.
קח את הזמן שלך אנחנו נחפש תפקיד ואתה תגיד אם אתה מוכן. נשמח מאוד לקבל אותך
אלינו. אמר נציג משאבי אנוש.
דוד ביקש לדבר איתי לבד.
נשארנו בחדר. הוא התחיל לדבר אבל לא היה מסוגל להשלים משפט אחד מרוב התרגשות.
הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא עשה מעשה מיוחד כי לא כל מי שנותן בדיקת דם גם מוכן אח"כ
לתרום מעצמו ומגופו מפחד של ניתוח, מה יקרה לו אח"כ וכל מיני תחושות סובייקטיביות כאלו ואחרות
שמובנות ביותר. הוא פשוט בא ואמר אני מוכן מייד בלי לחשוב פעמיים.
במקום כמו המדינה הזו שכל יום יש נפגעים בתאונות דרכים ואנשים מחכים בתור להשתלות ולתרומות
חשוב להבין שאנשים בריאים וצעירים לא תמיד נשארים כך. תרומה לאחר היא לא משהו מובן מאליו.
לקחת חלק ממך בעודך בחיים, או שהמשפחה תתרום איברים כשהקרוב נפטר הם לא החלטות קלות.
אבל צריך לעשות אותם, צריך לתת אחד למען השני. לדעת שאתה נותן חיים לאנשים אחרים, לעניות דעתי,
היא משהו כמו התערבות אלוהית בקטנה. אתה מציל חיים. יש מטרה יותר נעלה מכך?
לקשר לפוסטים קודמים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
