המעטפה שהבאתי מתחנת הרכבת הכילה 4 דפים.
זה היה "נייר עבודה" מאוד חשוב, שאמור היה לתת כיוון למה שעומד לקרות בזמן הקרוב.
היה חשוב מאוד לשים יד על המסמך הזה, תוכנו היה רב וחשוב לדברים העתידיים.
עתיד לא ברור בשכונה שלנו, כל מה שיכול לשפוך אור ולתת תשובות למקבלי החלטות,
הוא חשוב דיו כדי להגיע לכל מקום בעולם על מנת לקבל אותו או להשיג אותו בדרך לא דרך.
הדפים כולם נסרקו והועברו למקום בטוח בשרתים של המערכת שאליה היינו מחוברים.
למי שהיה רואה את הדפים שנסרקו לא היה מושג קלוש על מה זה.
צריך מפתח הצפנה כדי לקרוא את המסמך.
המסמך, הוצפן בטכנולוגיה מיוחדת והמפתח היה חד פעמי.
היו לנו 4 שעות לפענח את המסמך. המפתח לפיענוח היה "מתכלה" אחרי פרק זמן זה
ומכאן זה היה הופך לסתם מסמך שכתוב ב-Word ומכיל ג'יבריש.
ארזנו הכל ותוך רבע שעה יצאנו מבית המלון.
הפעם נסענו במכוניות של הנציגות הישראלית.
נסענו לכיוון הנציגות הישראלית שם שהינו 48 שעות.
את סוף השבוע בילינו בנציגות.
כל אחד קיבל חדר ויכולנו להשתמש בחדר התקשורת כדי לדבר עם הבית.
התקשרתי הבייתה הודעתי שאני חוזר לארץ ביום ראשון.
אנחת רווחה נשמעה בצד השני.
אני מרגיש לפעמים אגואיסט.
להשאיר את כולם בבית בלי להגיד מה קורה.
ניסיתי פעם לחשוב מה זוגתי חושבת ואיך היא ישנה בלילות.
אני יודע שהיא לא ישנה מספיק והיא מודאגת.
לפני שלוש שנים בערך כשהיא ידעה לראשונה על דברים שאני עושה
שאלתי אותה איך היא תסתדר עכשיו כשהיא יודעת.
היא אמרה לי שהיא לא תפריע לי וזה לא יעזור כי אני לא אפסיק עד שאני לא אחליט על זה בעצמי.
היא צדקה. לא מפסיקים משהו באמצע. לכן תמיד הרגשתי אגואיסט בעניין הזה
ומאותו ערב של "וידוי" הרגשתי יותר.
במאמר מוסגר אגיד שה"וידוי" היה מחוייב המציאות ולא הייתי עושה אותו לולא הייתי חייב.
זוגתי נתנה לי את החופש להחליט מתי אני עושה את מה שאני מתכנן בשנה האחרונה.
לתלות את הנעליים, והמסיכות. להחזיר את הדרכונים למקום שהם צריכים להיות בו.
לרוקן את הכספת שלי מחפצים גשמיים ולהשאיר שם רק זכרונות.
זה תהליך שלוקח לי זמן, בכל זאת כמעט רבע מאה לא הולכים ברגל.
כל זה עלה לי בראש בשיחה ההיא עם הבית בשבת האחרונה.
ביום ראשון עלינו חזרה על מטוס, כל אחד למקום אחר.
שי טס הלאה לארה"ב שם היה עליו לבצע משימה כלשהיא, אני טסתי לארץ חזרה ואיתי
חזרה גם השלישיה.
שלישיית נשים, שכל אחת שקולה לפחות לגבר מיומן אחד.
תמיד אהבתי לעבוד איתן ולא תמיד יצא לי.
בטיסה חזרה לא ישב לידי אף אחד, ניצלתי את הזמן להרגע ולחשוב.
איך הכל התחיל לפני הרבה שנים. קיבלתי הצעה שבהתחלה נשמעה מוזרה.
ניתנו לי חמישה ימים שבהם הייתי צריך לעבור בכל המוצבים ברמת הגולן ובכל מוצב
הסתתר קוד. הקוד לא היה גלוי גם לא למפקד המוצב.
אחרי 5 ימים הייתי צריך לחזור למפקד הישיר שלי דאז, סא"ל מ. ולהביא את כל הקודים.
היה עלי אפוד מלא , נשק, שק שינה, אישורי כניסה לכל המוצבים בגזרה, מפה ומצפן. אני ורמת הגולן.
אחרי הטיול הרגלי הזה, חזרתי ביום השישי משופשף במקומות הנכונים, ועם יבלות במקומות הלא נכונים,
עם שברי הליכה אבל עמדתי במשימה. כל מפקד מוצב שהיה מאוייש לא הבין
מה אני רוצה ממנו כשדיברתי על קוד שיש במוצב, אבל בסוף מצאתי לבד את כולם.
המבחן שלי עבר בהצלחה. מאז הספקתי לעשות הרבה דברים.
תמיד יש תסכול לצד הצלחות. עם הצלחות לא מתווכחים, יש קבלות.
האמת, שגם עם תיסכולים לא מתווכחים, יש כישלון וגם שם יש קבלות.
אולי הדבר הכי מתסכל היה בתקופת הפיגועים בארץ.
הרבה אנשים עובדים כל כך קשה כדי לעצור את כל ניסיונות החדירה ומצליחים לעצור את המסתננים פנימה
למצוא חגורות נפץ ומחבלים מתאבדים. ואז מתקבלת הודעה שהיה פיגוע במקום מסויים.
כל מה שעשית לא נחשב. נכשלת במשימה. לא חשוב מה עשית עד אותו הרגע,
יזכרו את הפיגוע במקום X עם כך וכך נפגעים.
וסיטואציות כאלו קרו לא אחת לצערי.
אבל עכשיו אני בדרך לארץ.
ידעתי שאני מגיע לארץ יש לי תפקיד חשוב לא פחות. להיות בעל ואבא.
ועל התפקידים האלו אני לא מוכן לוותר ולא לתלות שום נעליים...
נחתנו בשדה התעופה ונסעתי הבייתה.
הבית היה נראה לי שקט מדי.
הכנסתי מפתח לחור המנעול ופתחתי את הדלת.
הבית היה חשוך מעט ומהפינה פתאום קפצו עלי כמה, טיפסו עלי והכניעו אותי.
נפלתי על הרצפה...
אלו היו הילדים...שצעקו א-ב-א ומיד אחרי זה "מה הבאת לנו..."
וחיבוקים ונשיקות ועוד ועוד.
בשביל זה כדאי לטוס לכמה ימים.
אין כמו בבית. שום מלון לא מגיע לרמה של בית חם עם משפחה אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
