אני רוצה להדגיש ולהסביר שאין אנשים אמיתיים כאלו שנקראים ג'ימס בונד.
כל הסרטים שרואים בכל מיני מקומות מראים גיבורי על שלא יודעים פחד ותמיד מצליחים
בכל מה שהם עושים, כולל כשנשארות 2 שניות לפני שמתפוצצת להם בפרצוף פצצה
והם מצליחים לנטרל אותה ולהציל את העולם.
אולי מכל מה שאני כותב לאחרונה יש משהו שלא מצויין במפורש שם.
פחד.
אז במציאות יש פחד איום.
הפחד אצלי מחולק לכמה פחדים.
פחד להתגלות. תחפושות אין רק בפורים אבל התחפושת או שינוי לדמות אחרת כרוך לעיתים
בעבודה מאומצת והפחד שהיא לא תחזיק מעמד לפחות עד רגע אחרי.
פחד מהפרטנר שאיתך. כשלא יוצאים לבד, תמיד מדאיג שמא הצד שאיתך לא יעמוד
במשימה. אני חושב שיש פחד דומה גם מהצד השני.
פחד על הפרטנר שלך. שלא יקרה לו משהו כי אתה מחוייב לשמור על גבו כמו שהוא אמור לעשות.
פחד שהמשימה לא תצלח שמשהו ישתבש. אחד הפחדים הגדולים.
לפעמים זה מזכיר הצגת יחיד. אתה עומד על הבמה, מאופר ומחופש לדמות שאתה כרגע מציג
הקהל בחושך, אתה לא רואה בדיוק מי נמצא שם, החושך והקהל בשבילי הם הנעלמים הכי גדולים.
אתה יודע שהם שם אבל אתה לא תדע מתי מישהו יקום ויגיד לך שאתה משחק גרוע...
אבל הצגת יחיד היא אף פעם לא הצגת יחיד.
תמיד יש המון אנשים שנמצאים מאחורי הקלעים, החל באותו מוכר כרטיסים בקופה, סדרן, איש ביטחון בכניסה,
עובד במה המזיז לך את התפאורה, הנהג שמסיע אותך לכל מקום, הליווי המוסיקלי שיש ונגמר בבמאי.
כך שאתה שחקן המופיע במופע יחיד אבל מערכת שלמה עומדת מאחרייך ומכינה אותך לקראת אותו הרגע.
כאמור, הקהל הוא אחד הפחדים הכי חזקים.
אולי נכון יותר לכנות זאת דעת הקהל.
תעשה מאמצים כבירים, תתאמן, תלמד את המשימה, תשנן את התפקיד אבל מישהו יעשה פאשלה.
פאשלה הכי קטנה והמשימה תיכשל.
ואז הכי צורם זה דעת הקהל. כותרות העיתונים הצועקות "פאשלה" "פאדיחה" "חוסר מקצועיות".
ובאותו זמן שזה קורה בא לי לעלות לבמה, לפתוח לכל העולם את המיקרופונים ולצעוק לכל הקהל העויין
שאין כאן שום עניין של חוסר מקצועיות ואין כאן פאשלה ושום פאדיחה לא נעשתה.
בטח שלא בכוונה או שלא ירדנו לפרטים הקטנים ביותר, וראינו שזה קורה במקום ואילתרנו.
וניסינו ומישהו נפגע ומת או נפצע קשה.
אבל את הדברים האלו לא ניתן לצעוק קבל עם ועולם. יחשבו שאתה הזוי.
היו תקופות שהכאב על חוסר הפירגון, הזלזול, הציניות, כאב כמעט פיסית.
הייתה לי תרופה פרימיטיבית.
הייתה גבעה שהייתי הולך אליה, בשעות הבוקר, כשכולם בעבודה.
עולה לשם על הגבעה המשקיפה על אחת השכונות, במקום שגרתי שם, ממרחק.
והייתי צועק. אבל מה זה צועק בקולי קולות.
משחרר את כל האגרסיות והעצבים שהיו מהולים בעלבון.
והכל היה מזדכך.
כאילו הורדתי את כל הטינופת מעלי במקלחת טובה עם הרבה הרבה סבון.
אבל הפחד הכי קשה שחוויתי כל פעם היה הפחד לא לחזור.
לא לחזור הבייתה למשפחה, לילדים לאישה.
אין סופרמנים.
אין ג'ימס בונדים.
אין לאף אחד כוחות על.
יש אנשים שעובדים קשה.
יש כאלו שעובדים בבנק ומגיעים הבייתה עם כאבי ראש ומתלוננים על יום קשה.
ויש את אלו שנהגו כל היום ולא הרוויחו מספיק אפילו שלא תמיד הפעילו מונה.
הקופאיות שעומדות כל היום ומתלוננות על כאבי רגליים ותריך להקים עבורן שדולה
כדי שיתנו להן כסא נורמלי או שטיח מיוחד. אבסורד כשחושבים על זה שלאדם עובד
אין כסא לשבת עליו 6 או 8 שעות.
ועובדי הכביש שסוללים כבישים עם אספלט לוהט בימי אוגוסט הקשים.
והמוכרת בחנות שכל היום מבלבלים לה את המוח כל אותם לקוחות נודניקים.
אבל כולם מגיעים הבייתה והכל מובן מאליו. יש אוכל יש מים אפשר להתקלח
מותר להם לשבת מול הטלויזיה ולהירדם, לעשות סקס או להתלונן על כאבי ראש
ולא לעשות סקס, ללכת להצגה, סרט או אירוע.
הכל ברור ומובן מאליו, אין שום פחד.
אז אני רוצה לסכם ולהגיד שאני מפחד.
מפחד אבל זה לא פחד שמשתק. זה סוג של פחד שמשאיר אותך ערני. דרוך. מוכן.
ועדיין אני אדם נורמלי שמפחד על הילדים שלא ירוצו לכביש, שיחזרו מוקדם הבייתה
מבילוי בריאים ושלמים, שיחבשו קסדה כשהם רוכבים על אופניים.
ובגלל הפחד הזה הגעתי עד לכאן, עד היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
