"זה טוב אבל לא מצויין".
כך אומרת הפרסומת של בית ההשקעות.
יש אנשים שמסתפקים במועט. מה שיש לי זה מספיק. בלי שאיפות בחיים.
אם נשאף ל-100 בואו נגיד שלא נקבל תמיד 100 אבל נקבל 90 או יותר.
אם נשאף ל-70 נקבל אולי 60 או פחות מזה.
בני אדם הם תחרותיים והישגיים.
גם אלו שחושבים שהם לא הם כן. זה טבע האדם.
מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה שמגיעים למקום חדש ולא מוכר
ומנסים לברר מה קורה שם, אחד הביטויים השגורים בפינו הוא
"בואו נראה מי נגד מי..." כבר תחרות כבר אנחנו והם, מחפשים
את הטוב מביננו. האם יהיו אלה "המקומיים" או אנחנו שרק הגענו.
התחרות תמיד תבוא כדי לאפשר דברים יותר טובים.
אם פעם התחרו על שטחי מרעה, ותחרות על ליבה של נערה,
היום מתחרים על למי יש גדול יותר, LCD כמובן ולמי יש קטן יותר, סלולרי.
אנשים אוהבים להשוות.
משווים את עצמם לאנשים שרמת הישגיהם יותר גבוהה משלנו.
הבעיה שההשוואה הזו לוקחת אותנו לשני מקומות מנוגדים לחלוטין.
מצד אחד היא מדרבנת אותנו לנסות ולהשיג יותר מעצמנו, אבל מהצד השני היא מובילה אותנו לתיסכול.
האם התועלת שבהשוואה שווה את הצער שמתקבל כתוצאה מכך?
הצער שאומר שאני משווה את עצמי למישהו יותר טוב וזה מביא אותי למסקנה שאני בינוני.
אם כבר והולכים להשוואות, למה לא להשוות לאנשים שיש להם פחות?
מה יקרה לתחושות שלנו בנוגע לזה שחרף ההישגים שלנו אנחנו בינוניים?
אם נדבוק לרגע להשוואה לאנשים יותר מוצלחים, אם אני משווה את עצמי לבעל מקצוע כמוני
ואני מנסה לשאוף להגיע לשם ולא מצליח, אני יודע שעשיתי כל מאמץ והשקעתי את כל מרצי
אז יש לי כן איזה הישג.
אני לא במקום ההתחלתי אלה בגלל הנסיון והמאמץ העלתי את עצמי למקום גבוה יותר.
ואם אני משווה את עצמי לאלו שפחות טובים ממני אני יודע שהם צריכים לעשות מאמץ להגיע
לרמתי ועלי לשפר את הידע שלי כדי שהפער ישאר כך.
כלומר, השוואה למישהו פחות טוב יכולה לדרבן אותך לעשות מהלך שיגרום לך להתמקצע
לשפר את הידע ללמוד יותר כדי לשמור על פער מסויים שקיים היום, אחרת הפער יסגר
ולמרות שהיום אני יותר טוב יש סיכוי שמישהו "יעקוף אותי בסיבוב"...
אבא שלי היה אומר "לא כל פיקולו יכול להיות טרומבון..." והוא צדק.
בהררכיה החברתית תמיד נצטרך מנהלים ופועלים, מנקי רחובות וכרטיסנים, עובדי חברות שמירה
וקופאיות, הרי כל אחד מתאים את עצמו למעניין אותו או לכורח הנסיבות.
למרות זאת צריך תמיד לשאוף.
לשאוף לשנות ולהחליף דירה, אוטו, עבודה וכו'.
אבל שהשאיפה תבוא ממקום באמת שצריך. משהו מתקלקל, מתיישן, אבד עליו הכלח
ולא כי להוא יש ואני רוצה להיות כמוהו, זו נקודת המבט שלי.
גם בעבר וגם היום הצוות שאני מנהל או עובד איתו הוא הכי טוב שניתן להשיג.
אני לא אומר את זה בשחצנות אלא כתוצאה מעבודה קשה.
כאינדיבידואל להיות הישגי ומצטיין ולא בינוני, זו משימה לא קשה במיוחד.
אתה מעמיד מטרה ורץ אליה.
כצוות המשימה יותר מורכבת. אתה לוקח אנשים בגילאים שונים, השכלות דומות אבל לא תמיד,
צרכים שונים, צורות חשיבה אחרות ומרכז אותם לקרן עוצמתית אחת.
עוצמת הקרן היא בבסיס, המקור. אם המקור אמין וחזק הקרן תגיע למרחקים.
אם המקור חלש או מקרטע, גם הקרן תהבהב ולא תהייה מפוקסת למטרה.
להוביל צוות בינוני זו לא חוכמה. כל אחד עושה את מה שהוא יודע וזהו.
באים, עושים, הולכים. בינוניות במיטבה. ויש כאלו שנוח להם עם זה.
צוות מצויין הוא אותו הצוות שלוקח את הטוב מכל אחד מהאנשים מרכז את זה במקום אחד
ובמקביל מעשיר אחד את השני בחוסרים מבחינת הידע, ההכשרה והמיומנויות.
כך יש לך מצד אחד צוות מצויין ומהצד השני צוות שמעשיר את הידע שלו כל הזמן
ולא קופא על שמריו. המצויינות גדלה והבינוניות נשארת מאחור.
אל תהיו בינוניים כתוצאה מהשוואה.
תשאפו ליותר כי זה מה שאתם רוצים להיות ולא מכיוון שלאחרים יש.
אין חיים ללא שאיפות, החיים מרדימים ללא שאיפה.
והכי חשוב, תהיו עצמיכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
