בשבוע שעבר קיבל זאב רווח פרס על מפעל חיים.
מפעל חיים על סרטי בורקס עם כל כך הרבה בורקסים הוא היה יכול לפתוח מאפיה...
אז נכון שלא כולנו אוהבים את הסגנון וזה לא בדיוק הוליבוד אפילו לא בכיוון
אבל אין ספק ששלל הדמויות הקומיות שזאב רווח יצר ישארו תמיד בהיסטוריה
של הקולנוע הישראלי.
החל בששון העברין "צעצוע" שמאכיל את יהודה ברקן ביצים במסעדה של ארליך
דרך הדמות של חכם חנוכה, אלימלך זורקין ועוד ועוד.
הסרט הראשון שאני זוכר בילדותי היה "צ'ארלי וחצי".
זוכר בהרבה כבוד.
בימים ההם גרתי בעיירה בדרום. עיירה שכוחת אל.
היה שם קולנוע שקראו לו "קולנוע מירה" ע"ש הבת של בעל המקום.
כל העיירה נכנסה לאולם הזה ללא תשלום כדי לראות את הסרט "צ'רלי וחצי".
הבמה כוסתה בזריי פרחים לבנים, ואל הבמה עלה ראש המועצה דאז
והכריז שכבוד גדול לעיירה שאחד השחקנים הראשיים הוא בן העיירה.
ובכן, השחקן בן העיירה היה דוד שושן ששיחק את מיקו.
"מיקו" עלה לבמה לקול תשואות ארוכות של מאות אנשים. הוא היה בסה"כ ילד
צנוע כמו כולנו אז בתקופה ההיא. למיקרופון שעל הבמה הוא אמר "תודה רבה לכולכם" וזהו.
בלי נאום מראש, בלי תודה להוריי למשפחתי וכו' כמו כל זוכה בפרס אוסקר טיפוסי.
לא היה שם שטיח אדום, לא היו תלבושות של מעצבים.
הוא היה לבוש כמו כולנו בבגדים שנקנו מחנויות ללא מותגים, נעליים שבטח אחיו נעל קודם
רק שלצורך העניין הם עברו צחצוח בצורה מאסיבית.
לא עשו עליו כתבה ב"חדשות" (כך קראנו במשך שנים למהדורה המרכזית)
כמה כתבות בעיתונות הארצית והוא נדחק לקרן זוית שכוחת אל כמו העיירה שבא הוא גדל.
דוד שושן היה אז ילד כבן 12 וכולנו כילדים רצינו להיות בחברתו.
בכל זאת הוא הופיע לצידו של יהודה ברקן שהיה כבר אז סלב, בלי שידענו להגיד או לחשוב על המילה...
כילד אני זוכר שהיינו יושבים במרכז המסחרי של העיירה, ליד בית הקולנוע
עם דוד שושן והוא היה מספר לנו את החוויות של איך זה לצלם סרט.
ואיזה אוכל הוא קיבל שם וכמה קשה היא עבודתו של שחקן.
באותן תנועות ובאותה שפה שהוא שיחק בסרט, אלא שהפעם זה קרה בחיים האמיתיים.
הסרט הזה ליווה אותי כל השנים, כחלק מזיכרון הילדות שלי ובכלל כישראלי.
דוד שושן שכולנו כילדים ניבאנו לו עתיד מזהיר בתעשיית הקולנוע
(כמה נאיביות הייתה אז) עבד בסוף כנהג משאית אשפה...
לא שחקן ולא בטיח.
היום הוא אבא ל-6 או 7 ילדים בן 50 בערך, מובטל כמו הרבה דורות שם בעיירה ההיא.
הסרטים האלו הם חלק מהישראליות למרות ההתנגדות הרבה והמבקרים שקטלו כל סרט
מכיוון שהרמה שלו הייתה נמוכה, לדעתם, הקהל הצביע ברגליים.
הרי איך אפשר לא לצחוק מבדיחות כמו "מה עושה התולעת",
"ארליך תביא אוכל...כל מה שיש...רק אחד אוכל..."
או תנועותיו המגוחכות של חכם חנוכה עם המשקפיים העבות כמו תחתית של בקבוק עראק
את "ספר נשים", "לא לעלות יותר" (כנהג אוטובוס הרוצה ילדים ולא הולך לו) ועוד ועוד.
מזל טוב לזאב רווח על קבלת הפרס הזה, הוא חלק מההווי הישראלי ושם ישאר לעד.
מיקו אז והיום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
