בשנות השישים עלינו לארץ.
בשדה התעופה לוד שאלו את הוריי אם יש להם קרובים בארץ והם אמרו שיש קרובת משפחה בחיפה.
אמרו להוריי "תעלו על המשאית הזו". הם עלו והמשאית נסעה.
בדרך הם ראו הרבה ים...של חול.
לחיפה הם לא הגיעו...
ואיך אומר השיר של "הדג נחש" (גבי ודבי)
"אין לך בראש איזה מקום יותר ציוני?"
מה ציוני? אמרתי מה? כמו הרצל?
הופס! נחתנו ב(באזל)...ירוחם.
זה המקום לערער תפיסת עולם בסיסית על אפליה עדתית.
לא דפקו רק את הצפון אפריקאים, דפקו את כולם.
הוריי קיבלו דירה של 2 חדרים ל-4 נפשות(כולל הסבתא).
מיטות ברזל עם מזרוני קש, הקצבה לאוכל בתלושים, בלוקי קרח
וקנייה בהקפה.
כשאני שומע את המילים "קיפוח עדתי" "אפליה עדתית" אני כועס.
גם את הוריי קיפחו והם לא באו מצפון אפריקה, ואין לי שום דבר נגד אותם אנשים טובים שבאו משם.
רק מי שהיה מקורב ל"מפלגה", נהנה מזכויות יתר, את כל השאר דפקו אותו דבר.
וההורים שלי מעולם לא ביטאו את המילה "קיפוח" ולימדו אותנו שצריך להתאמץ כדי להצליח.
כך הם למדו על בשרם באירופה של אחרי מלחמת העולם ה-2. היהודים היו מקופחים.
כל היהודים ולא חשוב באיזו ארץ הם חיו.
הילדות שלי הייתה נפלאה ואני אומר את זה בלי מליצות. ילדות משוחררת והכי טובה
שאפשר היה לתת.
גני משחקים לא כל כך היו אבל הסתדרנו עם מה שיש.
צעצועים תמיד היו לנו יותר משל שאר הילדים, כל האנציקלופדיות של פעם, מכלל, קאסוטו, אבן שושן.
הכל ישב על מדפים כמו בסיפריה.
הייתה רק בעיה אחת.
החינוך.
כל השנים עד כיתה ח', כולל, הייתי התלמיד המצטיין של הכיתה והשכבה.
(הצגתי בעבר תעודות כאן).
בסוף כיתה ח', החליטו הוריי שהגיע הזמן לעבור משם.
הכיוון היה צפון. שעה וחצי, לעיר גדולה.
כשראו בתיכון את הציונים שלי, היה חסר רק לפרוש עבורי את השטיח האדום שנועד לטקסים ממלכתיים...
התקבלתי לכיתה הכי טובה בשכבת ט' בביה"ס התיכון.
אני לא יודע כמה מהקוראים כאן "נפלו" בחייהם, אבל אני יכול להגיד שהנפילה בכיתה ט'
הייתה נפילה כואבת מנטלית, הכי גדולה שחוויתי מעודי.
היא הותירה בי צלקות ששום צלקת מכל מה שעברתי בחיי הצבאיים לא משתווה לה.
מלבד זה שלא הכרתי אף ילד, הציונים שלי התדרדרו לציונים שלא "הומצאו" עד אותו שליש במערכת החינוך.
40 היה בשבילי כמו ,100, ולא הגעתי לשם, ל-40...רק כדי לסבר את האוזן.
בשבילי זו הייתה קטסטרופה. מהתלמיד הראשון בשכבה כל השנים, הפכתי להיות אחרון התלמידים.
את ציוניי המבחנים לא הראתי להוריי מהבושה.
איך מראים ציון של 15 במתמטיקה? 20 באנגלית, 30 בתנ"ך, 25 בהיסטוריה?
גם בשנים לפני לא הראתי את הציונים. בכיתה ט' ההורים שאלו איך אני מסתדר, אני עניתי שהכל בסדר.
הם אפילו לא חשבו שמשהו לא טוב והציונים טובים כמו תמיד...
בחלוקת תעודות באותו סיום שליש, לא היה מורה שלא רצה לדבר עם הוריי חוץ מהמורה לספורט...
הוריי הפכו להיות סלב בזכותי. עכשיו השטיח האדום נשמט מתחת לרגלי והושם לרגליהם.
הוריי לא ידעו מה לעשות עם עצמם, איפה לקבור את עצמם מבושה. הם לא הבינו את גודל הנפילה.
למזלי, מחנכת הכיתה נכנסה לעובי הקורה וישבה בביקור בית אצלנו שם הכנו את התוכניות.
השקעה אדירה שלי ורצון גדול של המורים עשו את שלהם.
אבל קודם כל רצון שלי. רצון להישגים להראות שאני הכי טוב שאפשר.
לא רציתי את האצבעות המצביעות עלי ואומרות "הנה הנער מירוחם"...
תוך חודשיים בתוך השליש השני, כל הציונים עלו לרמה של 70-80.
בכל המקצועות.
לא ישנתי לילות, הפסקתי ללמוד לנגן באקורדיון שאהבתי, לא היו מספיק שעות ביממה
(גם אם הייתי קם שעה קודם כדברי הגשש החיוור)
בסוף השנה התעודה כולה חזרה להיות עם ציונים של 90 ויותר, חוץ מספורט שם לא השתנה כלום.
קיבלתי מלגת הצטיינות וכולם עלו לרגל לראות את התלמיד המצטיין מירוחם...
כל הסיפור הזה נבע מרמת החינוך הנמוכה שהייתה אז בעיירות הפיתוח.
חוסר במורים, מורות חיילות, מורים מחליפים ללא הכשרה ראויה ועוד פאדיחות.
במהלך חיי הבוגרים התבקשתי לספר על עצמי הרבה פעמים.
בכל מיני הרצאות, מפגשים, מקומות שונים ומשונים.
תמיד סיפרתי שבאתי מירוחם, שם גדלתי עד גיל 15.
אחרי ההרצאות, אין ספור פעמים, אנשים ניגשו אלי בתדהמה.
חלקם בגלוי וחלקם במעט מבוכה.
"גרת בירוחם?" "איך גדלת שם"? "זה סוף העולם" "מי גר שם" "יש אשכנזים בירוחם"......ועוד ועוד משפטים שעצוב לשמוע.
היו כאלו שכמעט נגעו, אחרים חיפשו זנב, קרניים או כל דבר שיצביע שאני חיה מוזרה שגדלה בשמורה שם בדרום...
הוריי עבדו קשה כל החיים כדי לתת לי ולאחיי חינוך ואת כל שאר הצרכים, ולכן אני לא רוצה להעלות את העניין
של "מי שהיה לו כסף ברח מהעיירות הפיתוח" זה לא לעכשיו.
יש לי חברי ילדות שחלקם נשארו לגור שם וזהו.
ויש לי הרבה חברים אחרים שלמרות שנשארו שם עד הצבא, הסתדרו טוב בחיים כי השכילו, למדו מקצוע ופרצו בהצלחה מרובה
את חומת הסטיגמות העבה. החומה שאומרת שאם הדביקו לך תווית של עיירת פיתוח, כך זה ישאר.
חבר אחד שהיה לסמח"ט גולני, חבר אחר עם צי אוטובוסים, אחר היה במשך שנים אלוף הנגב ופעם גם אלוף
הארץ בשח-מט, אנשים שפתחו עסקים, למדו וחלקם מחזיקים תארים אקדמאיים ומשרות בכירות
בכל מיני מקומות בארץ ו-3 גם חיים בחו"ל מצויין.
בהתייחסות שלי לעבר אני רוצה להגיד את האני מאמין שלי בעניין.
האני מאמין שלי בעניין הזה הוא לפרוץ גבולות.
לא לתת לאף אחד להחליט שהאנשים שחיים בעיירת פיתוח הם כישלון.
אולי זה כישלון למדינה ולממסד אבל בשום פנים ואופן לא לתושבים שחיים שם.
אם אותם אנשים היו מקבלים את אותה האפשרות כמו אחרים שחיים במרכז הארץ, השמיים הם הגבול.
חוויתי על בשרי את הבדלי התרבויות, את הלעג, את ההסתכלות עלי כעל חיה מוזרה, אבל גם
הראתי לכולם שאני לא פחות טוב אלא בהרבה מובנים גם יותר טוב.
כך צריך לנהוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
