רוב האנשים עובדים משמונה עד חמש.
בשעה היעודה העט או מה שיש להם ביד פשוט נופל.
יש כאלו הממהרים להסעות
או לרכבם הפרטי ויש את אלו הנוסעים הבייתה בטרמפ.
יש אנשים שחולקים בנטל וכל יום מישהו אחר מגיע עם הרכב
כך כולם מגיעים לעבודה, יש פחות תנועה של מכוניות
ואם יש מישהו עייף אז חברו נוהג.
אבל יש כאלו שלא מסיימים לעבוד בחמש.
או בעצם נכון להגיד שמסיימים לעבוד בחמש אבל יומם לא הסתיים
אולי הוא בעצם ממשיך.
מגיעים הבייתה נחים קצת אוכלים משהו ויושבים ליד המחשב.
ובשניה הם חיים את העבודה שוב.
אפשר לשמוע כל מיני ביטויים לגבי אנשים כאלו.
וורקוהוליק Workaholic, מכור, פראייר, משעמם לו...וכו'.
האמת שתלוי בפוזיציה ובאחריות שאותו אדם נושא.
יש מקומות עבודה שלא אומרים אבל מצפים ממך לעשות יותר.
להיות מעורב באופן תמידי.
מקומות עבודה כאלו נותנים כצ'ופר מחשב נייד, חיבור לאינטרנט, טלפון סלולרי
והכל בחינם ולו רק שתהייה מחובר בוורידים לעבודה.
אנשים ברמות ניהול בכירות או ראשי צוותים מצופים, גם כשאינם בעבודה,
להבין מה קורה שם.
הם צריכים לדעת בבוקר מה קרה שם במהלך הלילה (אם זה מקום שעובדים בו משמרות)
מחוייבים להבין כל תקלה במהלך יום העבודה ואם המקום נסגר ומתחיל שוב
בבוקר, יש ציפיה שתבוא בבוקר עם פתרונות לתקלות ועם תוכניות לעתיד.
יש כאלו שלוקחים את העניין בפרופורציה.
מקציבים זמן, ברוב המקרים מאוחר יותר בערב אחרי שהיו עם הילדים והאישה
אכלו ביחד ארוחת ערב ועשו "זמן משפחה".
המחשב נפתח וכאילו אתה כרגע בעבודה.
מתקבלות כל התקלות, מגיעים המיילים, הדוחו"ת וכל מיני התראות שונות שצריך להכין
בגינן למחר תוכנית פעולה.
צריך להגיב כמעט בזמן אמת.
יש אנשים שהפרופורציה היא מהם והלאה.
הם בבית, אבל לא בבית.
העולם יכול להיחרב מסביבם והם כמו אי של "אי היגיון" בתוך כל הכאוס.
לא מעניין אותם ילדים, אישה משפחה, בית.
צריך לקנות, לנקות, להיות עם המשפחה, אבל לא הם.
הייתה תקופה שהייתי כמו הטיפוס הראשון.
ידעתי לנווט ולתכנן לי את הזמן.
להיות מחובר אבל גם לדעת מתי לנתק את הקשר הטבורי הזה לעבודה.
לקחת בפרופורציה דברים כי יש זמן עבודה ויש זמן בית.
ושום משכורת בעולם לא מכפרת על 10 דקות שאתה מאבד בחיק המשפחה.
שום כסף שבעולם לא יתן לך את הסיפוק של לשבת בין שני הילדים כשהם מחבקים
חזק ויושבים צפוף ובחורף מביאים את השמיכה וכולם מתכרבלים יחד.
שום דבר לא יכול לספק את הרצון והצורך הבסיסי הזה של משפחה.
גם אם התמורה היא גבוהה ומספקת.
ערן, היה מהטיפוסים השניים.
הוא היה דדיקטיבי לעבודה. מכור בצורה בלתי רגילה.
היה מגיע הבייתה, המחשב הנייד היה נפתח כבר.
פעם צחקתי עליו ואמרתי שלפני שהוא פותח את הדלת הוא פותח את המחשב הנייד.
ערן היה נשוי לדלית והיו להם 2 ילדים.
הבדיחה על חשבונו הייתה שהוא עשה אותם עם דלית בין לחיצה על Enter ל-Esc.
בדיחה עצובה.
דלית כל הזמן התלוננה גם באוזניי וביקשה שאנסה לדבר איתו שיפסיק קצת
ויקדיש זמן לה ולמשפחה.
ערן ואני היינו חברים טובים. התחלנו לעבוד כמעט מההתחלה ביחד ובגלל רקע צבאי
דומה, כמו הכל בארץ הזאת זה מתחיל ברקע צבאי כזה או אחר או בחברים משותפים,
ניסיתי, באמת שניסיתי הכל. אפילו דיברתי עם המנהל של ערן וביקשתי ממנו שיוריד
את הלחץ מערן כי הוא מאבד את המשפחה שלו בגלל העבודה.
"אני לא מכביד ומעמיס שום דבר על ערן" כך אמר מנהלו. "הוא בא אלי כל הזמן עם רעיונות
שעולים במוחו הקודח בשעות הלילה בבית"...
באחת מארוחות הצהריים ישבתי עם ערן באיזו פינה.
ערן תיקתק הודעות כל הזמן.
ביד ימין אחז במזלג וביד שמאל בסלולרי.
"ערן, אתה בוגד בדלית נכון" שאלתי
"כן בטח כל יום" אמר ערן
"מתי אתה מחליף את המרצדס לצבע שחור" שאלתי
"אמרתי לך כבר כן" אמר ערן.
תפסתי את ידו השמאלית של ערן ולקחתי לו את הסלולרי.
הוא כעס.
אני יכול לשאול אותך מה שאני רוצה אתה בכלל לא מקשיב, איפה אתה חי. תתעורר ערן.
"תן לי את הסלולרי לא סיימתי לשלוח הודעה לאנשים בפנים מה יש להם לעשות" אמר ערן בכעס
תקשיב לי טוב אתה מאבד את כל מה שיש לך בחיים. תניח לעבודה. אתה חי כאילו באי כזה
לא מעניין אותך מה יש מסביב אתה חייב להפסיק עם ההתנהגות הזו.
ערן חטף לי מהיד את הסלולרי לקח את המגש עם מה שהיה עליו והלך משם.
הוא לא ידע מה הוא אכל, כמה זמן הוא היה בחדר האוכל, מי ישב לידו, מי עבר ואמר לו בתאבון
והוא רק הרים יד לתודה מבלי להוריד עיניים ממסך הסלולרי.
כעבור כמה חודשים באה הסטירה.
דלית לקחה את הילדים ונסעה לחיפה להורים שלה.
כמו בסרטים, היא השאירה אותו לבד.
הם גרושים היום באשמתו.
דלית והילדים הם דמויות בעינייו. לא משהו מוחשי.
הוא רואה בעיניים ע-ב-ו-ד-ה ותו לא. חי ונושם את העבודה.
להיות מכור בצורה כזו לעבודה, זה כמו להיות מכור לאלכוהול או לסמים.
צריך לשים גבולות להעמיד סדרי עדיפויות על מה שחשוב בחיים.
כמו כל דבר יש חשוב ויש חשוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
