אתמול הייתה התרמה של האגודה למלחמה בסרטן.
הרבה פעמים בשנה מגיעים ילדים או נערים לבקש תרומה.
כל מיני אגודות, בעד ונגד כל מיני דברים.
כל אחד תורם למי שהוא חושב שראוי יותר, יש כאלו שתורמים לכולם.
כשאני בבית אני תורם.
אני אישית מעדיף לתרום לאגודה למלחמה בסרטן ולאיל"ן.
בכל מקרה כששני הילדים שבאו להתרים היום דפקו בדלת נתתי להם שטר של 20 ש"ח.
קיבלתי קבלה ואחד אמר לשני שאני הראשון בשעה האחרונה שהם מסתובבים, שתורם משהו.
זה לקח אותי לשנים שבהם אני הייתי מהצד החיצוני של הדלת.
מתדפק על דלתות של אנשים ומבקש כסף למען מטרה נעלה.
ביה"ס שלנו התרים רק עבור האגודה למלחמה בסרטן.
הלכתי עם עוד ילד מהכיתה להתרים.
קיבלנו 6 בניינים שהיינו צריכים להסתובב בהם ולנסות לחזור עם כמה שיותר כסף.
הייתה תחרות בין הילדים ומי שהביא הכי הרבה כסף זכה לחתימה של המנהלת על התעודה שקיבלנו
שמאשרת שעזרנו לאגודה למלחמה בסרטן להתרים כספים.
אני לא יודע אם קבלת תעודה על השתתפות קיימת גם היום.
הסתובבנו כבר חצי שעה וכל מה שהצלחנו לאסוף היו חמישים שקלים.
אני זוכר תירוצים שונים של אנשים מהעבר השני של הדלת:
"אמא ואבא לא בבית" קול של מישהו בן 30 או יותר...
"תרמתי כבר" הייתה התשובה הנפוצה ביותר
"תרמתי בעבודה..." התשובה השניה בשכיחותה.
"אין לי עודף" עוד משהו שכיח
"תבואו מחר/אח"כ/כשבעלי/אישתי יהיו בבית"
"בעלי/אישתי לקחו את הארנק"
ועוד יצירות שונות ומשונות.
היינו נחושים להביא כמה שיותר כסף.
סיימנו כבר יותר מחצי כמות הבניינים והדירות ושום דבר.
הגענו לקומה רביעית.
קומה אחרונה.
דפקנו על כל אחת מהדלתות.
שום תשובה לא התקבלה אפילו לא אחת מזו שכתבתי למעלה.
ישבנו לנוח שם וחשבנו אולי מישהו יפתח את הדלת ונקפוץ עליו שיתרום משהו.
התקשקשנו על כל מיני שטויות של ילדים.
שמענו מין קול שמגיע מהמדרגות.
לבניין לא הייתה מעלית.
הקול היה מין חבטה חד גונית.
חבטה ולאחריה שתי שניות שקט ושוב.
חיכינו לראות מה זה כי שמענו את זה מתקרב אלינו.
במעלה המדרגות ראינו פתאום ראש ואחרי שתי שניות זה היה ראש עם צמה.
לאט לאט עלתה במעלה המדרגות עד קומה רביעית אישה
מושכת איתה עגלת נכה.
בעגלה ישב ילד כבן 14 בערך ונראה שהוא קצת יותר גדול מאיתנו.
האישה הגיע ליד הדלת ואנחנו ישבנו שם ללא מילים.
"מה אתם עושים כאן" שאלה האישה.
גמגמנו קצת אבל הצלחנו לומר שאנחנו מתרימים בשביל האגודה למלחמה בסרטן.
האמא אמרה שהיא תרמה כבר לילדים שראו אותה ברחוב אבל יש לה חמישה שקלים
אחרונים בארנק והיא תיתן לנו את החמישה שקלים תמורת קבלה.
אני והילד שהיה איתי הסתכלנו אחד על השני הרגשנו שלא בנוח.
במחשבות שלי כילד רציתי לתת לה את חמישים השקלים שהיו לנו בשקית החומה
עם הסמל של האגודה למלחמה בסרטן וזהו.
היא הייתה אישה חכמה ואמרה לנו להיכנס איתה הבייתה והציעה לנו לשתות.
נכנסנו וישבנו ליד השולחן בפינת האוכל.
שולחן קטן עם שתי כיסאות.
האמא הכינה לנו שתיה קרה ממים קרים ופטל ושתינו.
הילד הנכה ישב לידנו ולא דיבר.
"זה יורם. יורם נפל במדרגות כאן בבנין הזה ומאז הוא נכה" אמרה האמא
איפה אבא של יורם שאלנו
"אבא של יורם מת בפעילות בצבא" היא אמרה
אז ליורם אין אבא? ויש לו אחים? שאלנו
"לא אין ליורם אחים רק הוא ואני" אמרה האמא
שתינו את המיץ כי לא ידענו מה להגיד.
האמא שראתה שאנחנו נבוכים הבינה שכנראה השיחה עמוקה מדי.
אנחנו צריכים ללכת ולהמשיך לאסוף תרומות אמרנו
"אם אתם גרים בסביבה אתם יכולים לבוא כשתהיו פנויים. אנחנו כל אחה"צ בבית
אז אם תרצו יורם ואני נשמח" היא אמרה.
זו הפעם הראשונה שראיתי ילד נכה.
עד אז שמעתי וראיתי בטלויזיה אבל לא ישבתי ליד ילד נכה.
זה נשמע לא טוב אבל זו הייתה תקופה אחרת לא כמו היום.
הייתה שם שלווה בבית ההוא. שקט.
כאילו האמא השלימה עם גורלה שזה מה שיש לה עכשיו בחיים.
אין לאן למהר, אין למה להגיד לילד שיחזור בזמן, שלא יאחר, שיזהר בכבישים.
היו לי הרבה שאלות אבל כילד לא ידעתי לשאול אותן בצורה הנכונה ולכן העדפתי לשתוק.
לא הלכתי לשם יותר אף פעם.
אני בטוח שהפסדתי, אבל כילד נרתעתי. לא ידעתי מה לעשות שם עם יורם.
הוא לא יכול היה לרדת לשחק למטה או לרוץ או משהו שכל הילדים עושים
ולצערי לא השכלתי אז להתחבר עם הילד.
כשאני רואה ברחוב עוזרים/ות פיליפינים שדוחפים עגלת נכה של מישהו מבוגר
אני נזכר אז באמא של יורם שהייתה מורידה ומעלה אותו 4 קומות לבד בלי מעלית כל יום
אני נזכר בקולות החבטה החד גוניות של העגלה במדרגות כשהיא עלתה איתו לקומה הרביעית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
