בבניין הקודם שגרתי בו היה בסוף החניה מסתור לפחי אשפה.
פחים כאלו גדולים מפלסטיק ירוק עם גלגלים.
מה לא עשינו אז כדי לשוות למקום מראה יותר נעים מאשר מקום של פחי אשפה?
שתלנו מסביב עצי ברוש לימוניים, כאלו ירוקים צהובים שלא גדלים כמו ברוש אלא פחות.
הקמנו קיר מבלוקים אדומים, שילמנו בכספי הוועד למנקה של העירייה, דוד, גבר אתיופי בן 60,
שכל יום יעבור ואת כל הזבל שזורקים כולם ליד הפח ידאג להכניס לפח וינקה מסביב.
דוד לקח את הענין מאוד ברצינות ומאז המקום נהייה נקי למעט כתמים של כל מיני נוזלים
שלא ירדו אף פעם, מה שנקרא, המיץ של הזבל.
שנה לפני שעזבתי את הבניין, הגיע לגור שם מרינה.
מרינה בת 70 בערך.
רומניה מבוגרת שחיה בגפה.
לא יודע מי דואג לשלם את השכירות שלה אבל כל עוד שהיא שילמה את מיסי הוועד, זה לא הטריד.
מרינה הייתה יורדת כל בוקר עם הדלי של הזבל וסמרטוט.
הייתה הולכת באיטיות למסתור פחי האשפה וזורקת את השקית שהייתה מונחת בתוך הדלי.
למה סמרטוט? אם במקרה היה נשפך משהו, היא הייתה מניחה את הדלי ומנקה עם הסמרטוט.
הורים שרצו לתת מודל חיקוי ל"איך לשפוך זבל מבלי ללכלך את כל העולם ושידעו שהיית שם"
נתנו תמיד דוגמא את מרינה.
כמה חודשים אחרי שמרינה עברה לגור שם ראיתי 2 חתולים.
חתול שחור והאחר אפור כזה מנומר.
לא היו באים הרבה חתולים שכן כאמור הכל היה תמיד נקי והפחים היו סגורים.
אבל זוג החתולים בא כדי להשתכן שם.
מסתבר שהם היו מחכים למרינה.
מרינה כהרגלה הייתה מגיעה עם הדלי הכחול של הזבל, לבושה בחלוק כזה ארוך עם כפתורים,
סמרטוט והפעם נוספו לה ביד בקבוק מים ושתי קופסאות ריקות כאלו של גלידות שטראוס בצורה אובלית.
היא הייתנ מניחה את שתי הקופסאות האלו ליד הפחים יחד עם הבקבוק, משליכה את האשפה
מתוך הפח ואז מכיס החלוק הייתה מוציאה שקית כזו של "סופר".
את בקבוק המים הייתה מרוקנת לתוך קופסא אחת ולתוך הקופסא השניה רוקנה את תכולת השקית.
כל פעם זה היה משהו אחר.
שאריות של בשר, דג, שאריות גבינה, סתם ירקות או דברים לא מזוהים אחרים.
באחת הפעמים שזרקתי זבל יכולתי להישבע שראיתי גם משהו שנראה כמו "ממליגה" צהובה מקמח תירס.
מזוג חתולים התחילו להגיע עוד ועוד חתולים.
כמובן שהשמועה תפסה לה רגליים בשכונה בינות לתושביה הולכי הארבע מגזע החתוליים.
התחילו מהומות על המזון. כמעט והייתה גם הפגנה.
מה שהיה מדהים, ואין לי שום הסבר מקצועי או מדעי על זה, היה כשמרינה הייתה מגיעה בבוקר
לשים שם מים ומזון, ולאט לאט 2 קופסאות הגלידה הפכו ל-8 קופסאות, שום חתול לא התקרב לשם.
כולם חיכו לה עד שתניח את הדברים וברגע שהלכה משם הם הגיעו לארוחה.
מבחינתי חשבתי שבעלי חיים יריחו את האוכל ויעמדו לי המקור מחכים למזון.
אבל זה לא קרה.
היה מין כבוד הדדי, לא התנפלו על מרינה אלא חיכו שהיא תלך משם.
אחרי כמה חודשים המקום נהייה מטרד אמיתי.
ילדים פחדו לזרוק את הזבל כי החתולים היו קופצים מפחד הילדים הבאים והילדים היו מפחדים מהחתולים.
לדוד פועל הניקיון, הייתה יותר עבודה כי הוא היה צריך להרים את כל הזבל שהילדים בפחדם זרקו ליד הפח.
המקום החל להיות ממש אכסניה לחתולים ומטרד תברואתי.
היו שם יותר מ-30 חתולים.
התלוננו בפני מרינה שתפסיק עם המנהג הזה כי כל האזור שורץ חתולים.
היא עשתה את עצמה לא מבינה עברית...
בוקר אחד בעודה במקום מאכילה את החתולים, הגיעה רכב כזה של העירייה שמטפל בכלבים משוטטים.
העירייה לא יכולה להשמיד את החתולים בעקבות "בג"ץ חתולים" וצו מניעה של משרד החקלאות האומר שיש
למצוא דרכים הומניות לצמצום נגע החתולים בתחומי העיריות והמועצות השונות והאוסר על העיריות לבצע השמדה.
לכן העיריות מסרסות חתולים או מסדרות תחנות האכלה מסודרות.
במקרה הזה הגיעו אנשים ממחלקת התברואה של העירייה במטרה לסרס כמה שיותר חתולים.
מרינה חשבה שבאו לקחת את החתולים ופרצה בצעקות שבר וקללות ברומנית עסיסית כנגד העובדים.
הם מצידם ביקשו ממנה לא להפריע להם במלאכתם והסבירו לה שהם לא הורגים את החתולים.
היא שלא הבינה מה הם אומרים, או שהבינה בדיוק ההיפך, ניסתה לעצור בגופה את הכניסה שלהם
בעומדה בפתח מסתור פחי האשפה.
למקום הובאה ניידת משטרה וכמה שכנים ששמעו את הצעקות וראו תנועה של ניידת לכיוון הבניין
ניסו להסביר למרינה מה עומד לקרות.
מרוב התרגשות כנראה והיותה אדם מבוגר מאוד, מה שלא תרם לסיטואציה, היא נפלה ואיבדה את ההכרה.
בתוך 3 דקות היה גם אמבולנס באזור וההתקהלות של האנשים רק גדלה.
הפרמדיקים החזירו את מרינה לחיים והרגיעו אותה.
אחד מהם היה דובר רומנית כך שהוא הסביר לה מה קורה.
היא סירבה להרגע כי חשבה שעובדים עליה.
לבסוף עובדי מחלקת התברואה הצליחו לסרס רק מעט חתולים כי הרוב ברחו מההתקהלות של האנשים והמהומה.
היום כשאני מגיע לאזור אני רואה מעט חתולים.
ממרינה אין זכר.
מהסקרנות גם נכנסתי למסתור פחי האשפה ולא ראיתי שם את קופסאות ההאכלה של החתולים.
אחד השכנים סיפר לי שמרינה לקתה בשבץ לב, אולי כחלק ממה שקרה אז אולי בגלל הגיל ואולי מסיבה אחרת.
המקום מוזנח, שקיות אשפה מפוזרות ליד הפחים, רואים שזה לא מה שהיה פעם.
גם החתולים נטשו את המקום.
אומרים שכלבים מרגישים שאדונם מת או לא נמצא.
אולי גם חתולים מרגישים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
